היידגר קורא את אריסטו כמי שניסח את התפיסה היומיומית של הזמן ומראה כי 7 הזמניות היא תנאי הכרחי לאפשרות קיומו של הניתוח האריסטוטלי . אציג בקצרה את הדיון של היידגר באריסטו כדי לבנות נקודת פתיחה חדשה להבנה כיצד הזמניות 8 מעורבת ברגע וכיצד היידגר מבין את הזמן היומיומי כנגזרת של הזמניות . לדעת היידגר בבסיס ניתוחו של אריסטו את מושג הזמן עומד מושג " הרגע" במובן של " עתה . " כאשר אנו עוקבים אחר שינוי המתחולל בעת תנועה , אנו מסוגלים לשים לב כמה רגעים עברו היות שאנו יכולים לחזור ולומר ( לבטא ) " עתה" בכל פעם שאנו מזהים שינוי . ציון רגע השינוי כ"עתה" יוצר מעין מדד שבתוכו 9 מופיע הרגע שלפני ואחרי ה"עתה . " השינוי הוא בעל צורה פורמלית של תנועה המשכית , כלומר מעבר ממצב אחד לקראת מצב שני . על ידי ביטוי הרגע כ"עתה" הנמצא בשינוי , אנו יוצרים למעשה מסגרת התייחסות לרגע שהיה וציפייה לרגע שיהיה . אם כן , הזמן הוא ספירה של הרגעים שלפני ואחרי כל שינוי . עצם הספירה מתווה את גבולות הרגע ויוצרת את האפשרות למדוד את ההמשך שלו . השתרעות Heidegger 1996 , p . 302 6 7 בניתוח זה היידגר מתייחס לחיבורו של אריסטו " הפיזיק...
אל הספר