ג. מעמד הסובייקט ביחס לזמן

ראינו כי הזמן פועל בתאוריה הקאנטיאנית בשתי רמות – כאידאי וכאמפירי . כמו כן ראינו כי הזמן הוא המאפשר את השינוי של התופעות אך הוא עצמו אינו תופעה שמשתתפת בשינוי , כלומר הלכה למעשה הוא אינו נוכח באובייקטים . כאשר עברנו לדון באחדות התודעה מצאנו , כי כדי שנוכל להכיר באובייקט , התודעה העצמית חייבת ללוות את כל ייצוגיו . למעשה כדי להתחמק מבעיית הריבוי ( גם של התודעות וגם של ייצוגי האובייקט ) קאנט ממקם את התודעה העצמית " ) אני חושב ( " מחוץ לזמן במובן של השינויים האמפיריים , על ידי הצבתו בתוך המבנה האפיסטמולוגי כייצוג טרנסצנדנטלי . קאנט מתאר את הזמן כצורת הסתכלות מצד אחד וכבעל נוכחות אמפירית במסגרת עולם התופעות מצד אחר , ותיאורו מייצר מבנה סובייקט מפוצל . מצד אחד , האני האמפירי שייך למרחב ההופעה של הזמן האמפירי , אך מצד אחר בדיוק כמו שהזמן אינו יכול להיות משוקע באובייקטים כך גם האני אינו יכול להיות משוקע בהכרות של הדברים . או כמו שמנסח זאת קלר , ( Keller ) כאשר הוא מתאר את היחס המתקיים בין העצמי האמפירי לעצמי הטרנסצנדנטלי אצל קאנט : " קאנט רואה במודעות עצמית של ה'אני חושב' תפיסה טהורה או מקורית...  אל הספר