חלק זה עוסק במעמד המיוחד שמעניק היידגר ( Heidegger ) לתופעת הזמן 1 בשיטתו . הדיון יתמקד ביצירתו המונומנטלית " הוויה וזמן , " ונידרש גם לפרקים 2 נבחרים מספרו " בעיות יסוד של הפנומנולוגיה" שבהם ניסוחו את הפן הזמני של הקיום מגיע לשיאו . הנקודה העיקרית שאותה ארצה לדרוש היא כיצד היידגר מתאר את " הזמניות" כאופק המשמעות הבסיסי ביותר בחייו של האדם וכנקודת המבט ההולמת לחקר עולמו של האדם . נקודת מבט זו תוצג כאמור כאלטרנטיבה לנקודת המבט הפסיכואנליטית , שבבסיסה אינה יכולה , כמו שאראה , לתת מקום לזמניות חיה . בהקשר זה הדיון בזמניות הוא בלתי נפרד מהדיון בשאלת טבעו של הסובייקט . עם תחילת המאה העשרים אנו מוצאים במסורת הפילוסופית שני סוגים של סובייקט – שני כיוונים נבדלים לפרשנותו . על פי גישה אחת ( דקרט וקאנט ) הסובייקט מובן כבעל אופי טרנסצנדנטלי שמצטרפות אליו בשלב שני תכונות פיזיקליות ומנטליות . סובייקט זה מזוהה עם תודעה המתוארת באופן אידאי ומנותק ממרחב תרבותי היסטורי או זמני . על פי הגישה השנייה – זו העומדת במרכז דיוננו ( היידגר ) – הסובייקט הוא יש פועל המעורב בעולם , שתכונותיו ובחירותיו אינן מצטרפות...
אל הספר