היידגר לא היה הראשון שתקף את מושג הסובייקט . קדמה לו הביקורת של ניטשה , אשר טען שתפיסת האני כסובייקט שמיוחסות לו פעולות ותכונות היא בדיה שמקורה בהרגלים לשוניים . המבנה הדקדוקי של השפה מבוסס על נושא–נשוא , ומכאן שדוברי השפה אינם מורגלים בדיבור על פעולה ללא נושא – סובייקט – שפועל את הפעולה , כשם שאינם מורגלים בדיבור על תכונה ללא נושא שמיוחסת לו התכונה , אלא מושרש בהם דיבור על אני – נושא – שמיוחסות לו הפעולות והתכונות : למשל , אני חושב , אני חרוץ וכו . ' היות שלשפה יש השפעה רבה על האופן שבו דובריה חושבים ורואים את העולם , הרי שהמבנה הדקדוקי שלה מכתיב תפיסה 1 אונטולוגית שלפיה ישנו אני , סובייקט , שנושא עליו תכונות ופעולות . ניטשה אינו מכוון את דבריו לאני בלבד , אלא לכל הבחנה בין הדברים לבין תכונותיהם ופעולותיהם . רגילים לדבר על הברק שמאיר , על כוח המשיכה שפועל על גופים , ומכאן גם לתפוס את הראשון , הנושא הלשוני של המשפט , כתנאי וכמקור , ואת 2 השני , הנשוא הלשוני של המשפט , כמותנה בראשון . ניטשה תוקף את המעבר הזה מהשפה לממשות , וטוען שאין הצדקה להניח שהמבנה הדקדוקי של השפה משקף את מבנה הממשו...
אל הספר