נוכחנו לראות ששיטת חכמי אשכנז , וכן היא שיטת חכמי ספרד המאוחרים , שאיסור השהיית ספר שאינו מוגה חל על כל הספרים . לעומתם , חכמי ספרד הקדומים סבורים שהאיסור חל רק על ספר תורה . והנה השיטה הראשונה מובנת מאוד , ואינה דורשת הסבר . ברם השיטה השנייה אינה ברורה עד תומה . לשיטה זו יש לשאול , מה טעם מותר להשאיר ספר שאינו מוגה אם הוא אינו ספר תורה . דומה שיש להשיב על יסוד האמור לעיל . כאמור , שיטתם היתה שהאיסור בהשהיית ספר תורה שאינו מוגה , הוא רק מטעם שמא יבואו לקרוא בו בציבור , אבל לא מטעם שמא יבואו לכלל טעות הנובעת מהספר המוטעה . ואם תאמר מה טעם לא חששו שמא יבואו לכלל טעות , הרי מצויים בציבור גם ספרים אחרים ולאו דווקא ספרי תורה , ואם כן שמא יש טעות בספר הנמצא ברשות האדם , ויכשל המעיין בו בדבר הלכה . תשובתך , אפשר שחכמי ספרד סברו כי מורים הלכה מן הספרים 26 רק אם יש עמם גם הלכה למעשה מפי רב . והלוא כה כתב אחד מגאוני בבל : שמעולם לא שאלתם אותי דבר ואמרתי לכם אלא דבר שיש לו ראייה מן התלמוד ולמדתי הלכה למעשה מרבי ורבי מרבו , אבל דבר שיש לו ראייה מן התלמוד ולא היה בידי הלכה למעשה מרבי ... לא אמרתי ל...
אל הספר