כשאלוהים מתחיל בהנהגת דרכו החדשה בקרב המיז האנושי , הוא קורא לאברהם לשמש כאביה וכמייסדה הארצי של דרך זו ; את התפקידים הללו , מעצם הגדרתם , אין אברהם יכול למלא במלואם לבדו , חרף שיעור קומתו . הכל תלוי במה שיתרחש בדורות העתידים לבוא , ובראש ובראשונה , במה שיקרה ליצחק בנו . אין מלאכתו של האב נוחלת הצלחה אלא אם כן הבן גדל ותופס את מקום אביו ; אין המייסד עושה מלאכת ייסוד של ממש אלא אם כן הולכים בדרכו . בדיוק כשם שאברהם הועמד למבחן כאב וכמייסד ראשון , כך יצחק עומד למבחן כבן וכיורש , הראשון מדורות רבים שיבואו בעקבותיו . אברהם עומד לבדו בראשה של מסורת ; יצחק , כמו כל בן שיבוא אחריו , מצוי כבר בתחומיה של מסורת . מבחינה זו , אברהם הוא ייחודי , ואילו יצחק איננו כזה . משום כך , אפשר שלמעבר מאברהם ליצחק נודעת משמעות אוניברסלית יותר . וכדוגמה פרדיגמטית במקרא לירושת הדרך החדשה , הוא שופך אור על יחסי העברת המסורת מאבות לבנים על כל הקשיים המיוחדים הכרוכים בהם . מסורות אחרות מביאות סיפורים מקבילים על העברה ראשונה של מסורת שבה מעורבים אב ובן . אולם לדידה של הגרסה המקראית , הכל מעוצב מכוחה של עובדה מכרעת ...
אל הספר