מושג זה בא להחליף את המושג הוותיק יותר של הפרעת האישיות הפסיכופתית . קיימת טענה , שעצם השם שניתן לסוג זה של הפרעת אישיות מצביע על המרכיב השיפוטי-ערכי שנוקט המאבחן , מרכיב המשמש גורם מכריע בקביעת סוג זה של אבחנה . טענה זו אינה עומדת במבחן , כאשר המאבחן מביא בחשבון את הרקע החברתי והתרבותי של הנבדק ואת עולם הערכים שלו . כאשר יש שימוש נאות במושג זה , ההפרעה מצביעה על התנהגות אנטי-חברתית ממושכת וחוזרת על עצמה , הפוגעת בצדדים רבים ושונים של ההסתגלות החברתית של המבוגר . למעשה , הפרעת אישיות זו אינה שכיחה במסגרות פסיכיאטריות קליניות , כגון במחלקות או במרפאות פסיכיאטריות . את האנשים הסובלים מסוג זה של הפרעת אישיות פוגשים בבתי-הכלא , בבתי-המשפט , במחלקות לשירותים חברתיים ובתחנות לגמילה מסמים ומאלכוהול . כאשר האישיות האנטיחברתית פונה בעצמה למסגרת פסיכיאטרית , הסיבה לכך היא לרוב לא רצון להשתנות או לקבל טיפול , אלא ניסיון להשתמש במסגרת זו כדי להימנע מתוצאות משפטיות של התנהגותם . מובן שקיימות דרגות שונות של הפרעות אישיות זו , והתיאור שניתן כאן הוא של צורת ההפרעה הקשה ביותר . המאפיינים העיקריים הם חו...
אל הספר