חמישים ושמונה שנים לאחר מרד גטו ורשה , נערך מסדר כנפיים בבסיס חיל האוויר אי שם . על מגרש המסדרים עמדו צוערים מסיימי קורס טיס , וביניהם בלטה דמותה של חיילת צעירה - הטייסת הקרבית הראשונה בחיל האוויר - רוני צוקרמן , נכדתם השנייה במספר של צביה ויצחק , בתם של שמעון ומתי . זה היה אמנם הישג ראוי במאבקן של הנשים לשוויון הזדמנויות , אך יותר מכל , היה זה ציון דרך פרטי בסיפורה של משפחת צוקרמן . אני בוחרת לסיים את הספר הזה בדברים שכתבה חברת קיבוץ : ואתמול , מול שמי תכלת בהירים של קיץ ישראלי בוהק - רציתי להאמין בעולם הבא . אם יש צדק בעולם וגמול נחמה - היו צריכים אנטק וצביה לשבת אתמול על יציע השמים , נשענים על ענני לובן טהורים , ולהסתכל על מסדר הכנפיים של סיום קורס טיס ולראות את רוני צועדת , צמתה על גבה ועיניה בשמים פוגשות את עיניהם . או אולי ממריאה אל תוך הגובה הרם , חולפת על פניהם , ומעיפה חיוך אל סבא וסבתא לאמור : "הראיתם " ? . 42 חנה ריבלין , קיבוץ גשר . לזכר צביה בחר בו , כי אחרת מי היה מעיד עליו בין התועים , ומזכיר לי סם געגועים . אחרת . ושכרו מיד קונו . מן השועים .
אל הספר