לאחר שנסתיימו קבלות הפנים בקיבוצים ובמוסדות השונים והאווירה המתוחה בעקבות השבת השחורה נרגעה מעט , החלה צביה לארגן את חייה ביגור וקיוותה "לסדר יותר" את רשמיה , "להשתקם במקום אחד ולחיות חיי קיבוץ עם כל החברים ביחד . " אבל כשבאו ימי חולין , הגם שהיתה מוקפת ללא הרף בחברים ובמבקרים , הם הביאו עמם בדידות וגעגועים ליצחק . היא היתה מודעת לשינויים שחלו באישיותה בתקופה זו . ניכרו בה רכות חדשה ולא אופיינית , נשיות מתפרצת , ביטויי אהבה " ) יצחק יקירי ( " ואפילו הפגנת תלות מסוימת בו , והיא לא הסתירה זאת ממנו : חוץ מזה שקשה לי מאד ואני מאד מצטערת שעליתי בלעדיך . עפעס קען איך זיך מיר אליין קיין עצה נישט געבן [ איכשהו אינני מצליחה לטכס לעצמי עצה ( לקבל החלטות [( ועוד אף פעם בחיי לא התגעגעתי אליך כמו הפעם , כי אתה חסר לי כחבר קרוב [ ... ] אינני רוצה שהנימוקים האישיים האלה יכריעו בבואך , אבל כל הזמן שאנו בארץ כל יום שעובר נעשה לי קצת יותר קל כי נדמה לי שכל יום מקרב 92 את בואך . הוי , כמה הייתי רוצה לדבר אתך קצת ולו שעה אחת . והיו לה גם תקופות של ייאוש : "בכלל כנראה שאין ברירה . חיינו הרוסים . נדמה לי של...
אל הספר