מיכל קרבאל טובי בשדה הפוליפוני והמסוכסך של הגיור בישראל בולט המושג "משימה לאומית" כשמסביבו הילה נדירה של קונצנזוס . מושג זה קיבל חותמת פוליטית בספטמבר 2003 כאשר אריאל שרון , בהיותו ראש הממשלה , הגדיר את ריבוי העולים הלא יהודים מחבר המדינות "בעיה לאומית , " ולפיכך סבר כי חובתה המוסרית והחברתית של המדינה לייחד משאבים לגיורם של עולים אלו . המושג משימה לאומית הלך והתקבע וכיום הוא נשמע תדיר בשיח הציבורי על נושא הגיור . מטרתי במאמר זה להסביר מדוע נתפסת נוכחותם של העולים הלא יהודים בחברה הישראלית כבעיה לאומית , ולהציג את הטיפול הממלכתי ש"בעיה" זו זוכה לו מזה ואת פרשנותן של מתגיירות ( עולות לא יהודיות ) למיקומן החברתי מזה . אעשה זאת על ידי התייחסות רב ממדית לממשק שבין ביורוקרטיה - הן כהיגיון תרבותי המדגיש צורה וסיווג היררכי והן כמערכת ממסדית - לבין שייכות . הטענה המרכזית של המאמר היא שטיבן של "הבעיה הלאומית" ושל "המשימה הלאומית" בהקשר הנדון כאן הוא ביורוקרטי , על כפל מובניו של הביטוי ; ושממד כפול זה ממלא תפקיד מרכזי בניהול הפוליטיקה של השייכות . ביתר דיוק , המאמר מראה כי הן מצדה של מדינת הלאום...
אל הספר