א . חידושו של סופר דו-לשוני כמנדלי מוכר-ספרים שירו של ביאליק "היא יושבה לחלון" הוא מקרה בוחן מעניין , שיש בו כדי להדגים כיצד השתמש ביאליק בחומרים מיצירת העם ביידיש ועשאם בסיס ליצירה מחוכמת ומלאת חיות . טענה רווחת היא שהספרות העברית בתקופת ההשכלה השתמשה בשפה מוגבהת ובלתי גמישה שנשענה על לשון המקורות , מבלי להפך את תלמיה ולעשותה ניר חדש לצרכים המשתנים של ההווה . את הפסוק המקראי שיבצו רוב סופרי ההשכלה כנתינתו , מבלי לערוך בו אופרציות סמנטיות מעניינות ( היפוך , חילון , אירוניזציה וכדומה , ( ומאין להם לקסיקון חי וגמיש שיבטא בדיוק נמרץ את כוונותיהם , נזקקו ל"ספר" ול"פסוק" כאל אוצר ( תזאורוס ) לדליית צירופים מן המוכן . התוצאה הייתה פסיפס של פסוקים ושברי פסוקים , רובם כנתינתם , ללא איכות רפרנציאלית . אי היכולת להתבטא בנושאים פשוטים "מן החיים" בשל העדר ךנוטציות לענייני היום-יום , היא שיצרה את אופייה המליצי של ספרות ההשכלה . "מה הייתה הספרות העברית , מן הבחינה האמנותית , עד מנדלי " ? שאל ביאליק במסתו "מנדלי ושלושת הכרכים , " ותשובתו : "לא כלום , " ומה היה כוחם של מספרי ההשכלה בתיאורים פלסטיים ? ...
אל הספר