שבעים שנה אחרי המצור על וינה , שני אנשים גילמו את הפער המתרחב בין הציביליזציה המערבית למתחרתה המוסלמית במזרח הקרוב . באיסטנבול שלט הסולטאן עותשמאן השלישי בעצלתיים על האימפריה העותשמאנית הדקדנטית , בשעה שבפוטסדאם הוביל פרידריך הגדול רפורמות שעשו את ממלכת פרוסיה לסמל ליעילות צבאית ולהיגיון אדמיניסטרטיבי . במבט מרחוק , האימפריה העותשמאנית עדיין נראתה אוטוקרטיה מרשימה לא פחות משהיתה בימי סולימאן המפואר . לאמתו של דבר , מאמצע המאה השבע עשרה סבלה האימפריה מבעיות מבניות קשות . ההוצאות רבו מן ההכנסות ממסים , והדבר הוליד משבר פיסקלי חריף , ולזה התווסף משבר מוניטרי , שכן האינפלציה , שיובאה מהעולם החדש והחמירה עם הפיחות בערך המטבע , הביאה לעליית מחירים ( זה אירע גם באירופה . ( בימי הווזיר הגדול קפרילי מהמט פאשה , בנו אחמט ובנו המאומץ ביש המזל קארה מוסטפא , היה מאבק תמידי לכיסוי הוצאות חצרו הענקית של הסולטאן , לרסן את היניצשרים — אנשי חיל הרגלים העותמשאני שהיו בעבר מתנזרים ממין , ועתה הפכו למעין מעמד חברתי שההשתייכות אליו עוברת בירושה , והעושה לו חוקים משלו — ולשלוט בפרובינציות המרוחקות של האימפרי...
אל הספר