כברבמאהה19- זיהופסיכיאטריםאירופיםאתתסמונתהליקויבקשבכגורמתקושיבוויסות התוקפנות . בשנת 1937 תיארברדלי Bradley , 1937 ) ) אתהשפעתושלהאמפטמיןעלפעילותיתר ( היפראקטיביות ) ועל הקשב . פסיכיאטרים באירופה ונירולוגים לילדים כינו תחילה את התסמונת נזק מוחי מזערי . אחר כך כינו אותה הפרעה מזערית בתפקוד המוחי . הפסיכיאטריה המודרנית נמנעה מלקשור את התסמונת לתפקוד מוחי מסוים והסתפקה בכינוי המשקף תפיסה תיאורית – ליקוי בקשב מלווה בפעילות-יתר . השינויים במינוח לתסמונת במאה השנים האחרונות מעידים על מורכבותם של גורמים התפתחותיים , נירוביולוגיים וחברתיים , המעורבים בבסיס התסמונת , ועל המאמץ המחקרי והטיפולי בחקר הטיפול בתסמונת זו והאטיולוגיה שלה . ( Biederman & Faraone , 2005 )
אל הספר