הרב יחזקאל לנדא ( בעל 'הנודע ביהודה ( ' כתב כי : והנה המלוה בריבית עונשו ידוע שלא יקום בתחיית המתים וטעם הדבר נראה שהרי לעתיד נאמר לא יהיה לך עוד השמש לאור יומם ולנגה הירח לא יאיר לך והיה לך ה ' לאור עולם ( יש , ' ס , יט . ( והמלוה ברבית ידוע שלפי התחדשות יום ולילה יתוסף מעותיו והוא מצפה לחילוף הזמנים . בערב אומר מי יתן בקר ובקר מי יתן ערב מתי יעבור חורש . אבל בביטול הזמנים , איך יתוסף מעותיו ? ולכן אין חפצו שיהיה אור ה' נגה עלינו ... ( לנדא , , 1827 ררוש שמיני , עמ' . ( 23 הקטע הכעיךמדרשי הזה , שמגמתו להוקיע את המלווים ברבית , מכיל למעשה גינוי מפורש של ציפייה מעין רציונלית לעתיד מחושב וסופי , כאשר הוא מביע עמדה חיובית ביחס לתקווה מיסטית משיחית שהיא אינסופית במהותה . כמו כן , גלומה בו במובלע דעה שלילית לגבי הקרבת ההווה לטובת עתיד צפוי וטוב יותר . בהגות האקזיסטנציאליסטית של אלבר קאמי , האדם האבסורדי מגנה אף הוא את הקרבת ההווה על מזבח העתיד , אך הפולחן ההרוניסטי של הרגע העכשווי הוא פועל יוצא של אי אמון גמור בעתיד או בתקווה כלשהם . האבסורד מאיר את דרכי בנקודה זו ; אין עתיד . זו הסיבה , אם...
אל הספר