הנטייה האופנתית הגוברת לנסח מחדש פסיכותרפיה ותצפיות פסיכולוגיות במונחים הרמנויטיים או נראטיביים מעוררת את השאלה ; מה היא מידת החירות שניטול לעצמנו בבואנו לבחור בפרשנות אחת או במספר פרשנויות אלטרנטיביות לגבי תולדות החיים שלנו או של זולתנו . בפרק השני הסברתי כיצד פועלת ההרמנויטיקה הפרוידיאנית כשיטה 'מיסיונרית' שאותה סיווגתי גם כשיטה קראית ( פונדמנטליסטית ) בגלל האופי הדוגמטי שלה . בתרפיה נוסח פרויד כופה אנליטיקאי מיסיונר את 'החלפתם ' של תת ההכרה ו / או את שפת החלומות ה'אירציונליים ' בפרשנות קראית פונדמנטליסטית אחת ויחידה כדי להוכיח קשר רציונלי סיבתי בין אשמה אדיפלית שמקורה בעבר והנוירוזה המטרידה בהווה . ברוח זו טענתי בפרקים הקודמים שהתרפיה הדיאלקטית המתקבלת מגישה דרוויניסטית זו , מעוגנת בתפיסה היסטוריציסטית של קונפליקט וכורח היסטורי התפתחותי , ולכן המעמד המיסיונרי של האנליטיקאים חייב להחליף את הפרשנות הישנה של המציאות שאינה הולמת עוד , בתפיסה חדשה והולמת , כשם שבתורתם של מרקס או של דרווין חייב המעמד החדש או החזק והמנצח להחליף את קודמו . במאמר מוסגר יש להוסיף כאן כי מרגע שהאנליטיקאי פועל ...
אל הספר