כפי שהסברתי בפרק הראשון , הדו שיח המדרשי בין עבר , הווה ועתיד , מאפשר , כפי שהוכיח קדושין , ( 1938 , Kadushin ) עדכון ורה ארגון של תנאים סותרים כביכול . המדרש מאפשר זאת בצורה מיוחדת : הוא מפרש מחרש אירועים שקרו בעבר בצורה סלקטיבית ויצירתית , כרי להתאימם לשאיפות ולרצונות לגבי העתיד , אשר בעזרתם ניתן למתן את הדיסוננס ההיסטורי . ואכן , אמיל פאקנהיים ( 1972 , Fackenheim ) טען כי רק המסגרת המדרשית עשויה להסביר כיצד הוכשרו היהודים לפתור את הדיסוננס שנוצר בגלל העימותים בין המציאות שהם נתונים בה בהווה לבין עברם . כך מוענקת האפשרות לכל דור ודור לחיות מחדש ( על ידי עדכון וסינכרוניזציה ) 'חוויות מקור' דוגמת יציאת מצרים , שבמהלכה התגלה ה' לעמו בדרך נס . במסגרת זו חייבים כל היהודים , כולל השפחות , לראות את עצמם כאילו הם יצאו ממצרים וכאילו הם חוו את ההתגלות הפלאית , כי ההנחה היא שכל היהודים נכחו במעמד הר סיני . וכך , טבעו הנזיל , המעדכן , של הדיאלוג המדרשי , בין עקרונות שנקבעו בעבר וההסתגלויות בהווה שנדרשות כדי לבנות את העתיד , אפשר לפרש מחדש ולערוךמחדש את ההלכות 'הישנות' כדי שיתאימו לתנאי ההווה , ב...
אל הספר