בראשיתה של הקראות היתה ההתנגדות חסרת הפשרות לתורה שבעל פה העיקרון החשוב ביותר שלה . כשעבר מרכז התנועה לגולה , לא היתה להם לקראים בררה אלא ליצור הלכה מיוחדת משלהם . חכמיהם שינו ואף חידשו חוקים ותקנות שלא היו במקרא . כבר בהתחלה לא היה החוק הקראי מבוסס כולו על התנ"ך , ותקנות רבות הותקנו על פי מנהגים מקומיים . כך היה בעיקר בקהילות שממזרח לחידקל . הקראים כינו את החוקים האלה 'עדה' ( כמו 47 'האג'מאע' שבאסלאם — חוקים שאינם מן הקוראן . ( אחד מאלה היה למשל הנוהג לקבוע את ראש החודש לפי תצפית הלבנה , ולא לפי לוח קבוע מראש . במאה החמש עשרה אישר אליהו בשייצי במפורש שראשוני הקראים נהגו לפי מסורת אבותיהם גם כשהיו הדברים אמורים בחוקים שלא מן התורה . הקראים המוקדמים עצמם לא הודו בזה , והעדיפו לנסות ולהתאים את המקרא לחוקים . כך שימש הטקסט המקראי אסמכתה ל'עדה , ' כלומר למנהגים המקומיים , ולשם כך השתמשו בכל ספרי התנ"ך , ולא בתורה בלבד . בכל אחת מן הכתות שהצמיחו את הקראות נהגו מנהגים וחוקים שונים , ועל כן גם נבעו חילוקי דעות רבים בקראות המוקדמת . על מחלוקות אלה התלונן קרקסאני בראשית המאה העשירית . בספרו כת...
אל הספר