בניגוד לאתיקת הסוציאליזציה הפוריטנית , שהיא אסקטית אך חומרית , אתיקת הסוציאליזציה החסידית היא בלתי אסקטית ובלתי חומרית . ובניסוח כולל יותר : בהשוואה לאתיקה הפרוטסטנטית , המעוגנת במה שווןר מכנה ( M . Weber , 1967 ) ' אסקטיות ארצית' , ( inner worldly asceticism ) אשר שוללת להלכה כל צורה של התמכרות ( ירידה ) לחומרנות גופנית אך מדרבנת למימוש ( עלייה ) שהוא אך ורק מטריאלי רציונלי ( כגון צבירת עושר , ( הרי שהחסידות רואה בהתמסרות מוגבלת לירידה גופנית חומרית מעין התנסות מחסנת וקונסטרוקטיבית כנגד חומרנות רציונלית סטייתית . ועל כן אף על פי שהחסידות שללה מעיקרה את ההשקפה השבתאית , שעל פיה אדם חייב לחטוא ממש בטרם יוכל לקיים את מצוות התשובה , וראתה בהשקפה זו כפירה בעיקר ( ראה פייקאד , , ( 1978 הרי הרעיון ש'ירידה' גופנית חומרית מבוקרת יכולה להיות אמצעי יעיל לעלייה רוחנית היה מקובל למדי בחסידות , כמו בתנועות אחרות ביהדות . יחסה של החסידות אל הגוף לא היה שלילי כלל ועיקר . ראשית , תשוקות חומריות גופניות נחשבו לדבר טבעי ואנושי . שנית , הן נתפסו כמנגנונים ממריצים ומדרבנים . ר' יעקב יוסף אומר : 'שראוי לאד...
אל הספר