מנקודת מוצא ובריאנית פיתחתי עד כה את הטענה ש'הצורך האוניברסלי בישועה' מאי הוודאויות והסבל המצפים לאדם בעולמנו ה'בלתי מושלם' עשוי להסביר דפוסי מוטיבציה שונים זה מזה , כגון מימוש עצמי אגו צנטרי , או מימוש עצמי אלטר צנטרי . כמובן , הדיון ביחס שבין סבל וחולאי החיים לבין קיום הרע אינו ניתן לניתוק משאלת המוטיבציה , במובן הרצון והיכולת החופשית של האדם לבחור ברע או לבחול בו . בשאלה זו של קיום הרע עסק אותו ענף בתיאולוגיה המכונה תיאודיציה ; ובכן , נפנה עתה לדון בהשפעת התיאודיציות למיניהן על דפוסי המוטיבציה למימוש עצמי . בחברה ששלטת בה תיאודיציה המניחה כי הרע והטוב הם שתי רשויות נפרדות , שאין לאדם השפעה עליהן , לא יהיה טעם רב לדון בשאלת התנאים המגבירים את המוטיבציה של האדם , שהרי מוטיבציה ( במובן רחב הרבה יותר מהשימוש הפסיכולוגי המקובל ) אינה אלא מלה נרדפת לאפשרויות הפעלתו של הרצון החופשי להיוושע מהרע . לכן ספקולציות באשר לשוני תרבותי בדפוסי סטייה וישועה ( במובן המוטיבציוני ) היו שזורות מימי קדם ועד לתקופתנו אנו בהסברים הספציפיים שבהם השתמשו חוקרים והוגי דעות בחברות השונות כדי ליישב את אפשרויות ה...
אל הספר