בפרק עשרים ואחד הוצגה השקפת " הציונות הממלכתית" שהנחתה את מדיניות ראש ממשלת ישראל דוד בן גוריון אחרי מלחמת העצמאות . הוא הניח שהקמת המדינה היא הגשמת החזון הציוני לכל העם היהודי , שהרי שעריה פתוחים לכל היהודים הרוצים לעלות . שתי מסקנות נבעו מטיעון זה : ראשית , שיהודי המעדיף להישאר בגולה כשביכולתו לחיות בארצו אינו ציוני . שנית , שהציונות מוגשמת על ידי אזרחות מתוך בחירה במדינת ישראל . זוהי הנורמה המחייבת כל אזרח נורמלי במדינה נורמלית , משמע שעם הקמת מדינת ישראל וחקיקת " חוק השבות , " הרואה בכל יהודי באשר הוא שם אזרח בכוח של מדינת ישראל , הגשים העם היהודי את זכות הגדרתו הלאומית בארצו והיה ללאום נורמלי . המסקנה המעשית שנבעה מכאן הייתה ש"ההסתדרות הציונית" שמרכזה בתפוצות השלימה את תפקידה , נעשתה מיותרת וצריך לפרק אותה , כשם שמפרקים פיגום אחרי הקמת הבניין , כדי שלא תפריע למדינה לתפקד כמדינה ריבונית . אמנם רוב העם היהודי עוד נמצא בגלות והמדינה זקוקה למשאבים האנושיים , הכלכליים , המדיניים והתרבותיים של העם היושב בתפוצות העולם החופשי , אולם תפקיד השלמת כל החסרונות הללו עובר לידי המדינה הריבונית ש...
אל הספר