בסיטואציה הרוחנית שבדורותינו אולי מוטב לקבל את דעת הראשונים ( אף כי לא בדיוק ברוחם , ( שראשית החשיבה היא הפליאה . ראשית , במשמע שהיא מצדיקה חשיבה , כגון את החשיבה המדעית הטכנולוגית או את החשיבה הפיוטית , שאינה דנה בדברים כאובייקטים העומדים מולה להשתלט עליהם . אבל הפליאה — זו הטענה כאן — מעוררת חשיבה ומערערת חשיבה . היא "פתח העיניים . " ראינו ו שלושת חוקי החשיבה העיקריים , כמו שהם מקובלים ומסורים בתורת ההגיון , נחשבו כחלים על כל הדברים שאנו מתייחסים אליהם , בין על היגדים ובין על דברים שבמציאות , כשהם עצמם נייטראליים להערכות ולערכים . אולם בתורות ההגיון המתוחכמות שבזמן החדש הוודאוי 1 ת נסתבכו ונסתעפו הרבה , והוטלו בהם ספקות . אין כאן לא המקום ולא הצורך לדון במחלוקת בין האסכולות הלוגיות בימינו , בנוסף למה שכבר הרציתי לעיל על טיבה של החשיבה ועל דרכיה . אבל מן הראוי להזכיר מה שנאמר בשער הראשון , שפלא הווייתו של אדם הזהה עם עצמו הוא אותו אני האומר אני לעצמי והשונה מעצמו כאני אמור , אותה הוויה , שהיא איפוא זהה עם עצמה וגם שונה מעצמה , כלומר — לפי עצם טיבה — אינה מקיימת את חוקי החשיבה הראשוניי...
אל הספר