דברי אפלטון על הפליאה , שהיא ראשית הפילוסופיה , קצרים למדי . ההוגה השמיע אותם רק פעם אחת , על כל פנים אם לדון על פי הכתבים אשר בידינו . אמנם חוקרי כתביו בדקו ומצאו , שאפלטון נוהג היה להשמיע דברים חשובים ביותר רק פעם אחת , בצמצום גדול , ולא נהג לחזור עליהם ולהרחיב את הנושא . אולם דווקא פסוקים מיוחדים ובודדים כאלה הם מועט פורה ומפרה , המחזיק את המרובה , צומת תנועה רבתי לדעות ולחוויות , בכיוונים שונים , יסודות שעליהם עומד בניינו כולו . כשסוקראטס משבת את קגאיטיטוס על שהוא מתפלא , הוא מוציא את הערת בן שיחו הצעיר מפשוטה , שכן הלה אמר , שהוא משתומם , במשמע היום יומי של נבוך ואינו יודע . כאן הוסיף סוקראטס , שהפליאה היא ראשית הפילוסופיה ויסודה , ( arche ) כפי שהוסבר לעיל . המומחים ליוונית מעידים , שהפליאה , ( Taumazein ) על פי שימוש הלשון של סוקראטס , עניינה להתבונן בהתגלות מופלאה , מעין לחזות באל המתגלה לעיני בשר ודם . ועל כן הוסיף סוקראטס , שהפליאה היא בעיקר "הפאתוס" של הפילוסוף , "פאתוס" במשמע של היפעלות . האל המתגלה הוא הפועל , ואילו אדם מקבל את פעולת ההתגלות . כאמור , אין אפלטון חוזר לנושא...
אל הספר