10 . 1 . 1999 במעגל . יעל מוציאה דפי נייר . חבל ששלומית חסרה . יעל מאוד רצתה שהמעגל יהיה שלם כדי שתוכל לדבר על מה שקרה בשבוע שעבר . מאז אין לה מנוחה . אין שקט , אין שינה . רוצה לקרוא מהמחברת כמה דברים שכתבה . ההחלטה להצטרף לקבוצה הייתה מושכת ודוחה . קשה לה לחלק את האבל שלה עם עוד אמהות שאיבדו בנים . הכול הפוך . לכאורה הן מבינות אותה יותר מאחרים , אבל אין להן סבלנות לצער הפרטי שלה , ובצדק . ככה זה . ויש עוד עניין , אובדן הייחודיות . זה לא טבעי מבחינה סטטיסטית שמתוך עשר אמהות כולן תהיינה שכולות . הראש יודע שזאת האג'נדה של הקבוצה , אבל בתחושה האם השכולה היא היוצא מן הכלל בחברה . והחריגות הזאת חשובה לה . מה היא פה ? אם שכולה כמו כולן ? מביך , לא נעים לומר פה בקול רם כמה חשוב לה להיות המיוחדת , שיטפלו וידאגו לה , עם הלילות הלבנים שלא נגמרים והנפיחויות סביב העיניים . מבקשת שלא יסתכלו עליה עכשיו . היא לא מסוגלת לשמש מראה לאף אמא כאן . אם הילדים של כולם מתו , אז יזכירו פחות את עומרי שלה , כדי לחלק את הזמן שווה בין כל הבנים המתים . היא מתנצלת שהדיבור שלה מפוזר , למרות שהעלתה את הדברים על הכתב ,...
אל הספר