מסה זו מתבוננת ביצירת אמנות חידתית אחת ויחידה.
זהו ציור-הקיר הידוע בשם המדונה של ההיריון והלידה שעשה פיירו דלה פרנצ'סקה – רב-אמן, מתמטיקאי ותאורטיקן גדול – בכנסיית בית הקברות במונטרקי, הכפר בפאתי אומבריה שם נולדה אמו.
הספר הנדיב, הווירטואוזי, האירוני-מתעתע הזה, אוצר את כל הגותו של איבר דאמיש, מבכירי שיח האמנות בעולם כיום.
כדי שיוכל להיות המפגש החשוף הזה, היה צורך שיקדמו לו מפעלים אינטלקטואליים כבירים: ובעיקר תאוריה על אודות /הענן/ (1972), מוצא הפרספקטיווה (1987). ומשפט פאריס (1992).
בכל אלה נחקרה השאלה איך ציור חושב, ומה יכולות תובנות פסיכואנליטיות לתת לידע של תולדות האמנות. ליבתם היא הטענה שעורמות הציור מחוללות דעת בדבר-מה שיכול או לא יכול להיות מוראה או מוגד.
בהמשך לכך, הספר שלפנינו מוסיף ושואל מה משמעותו האפשרית של דימוי דתי לגבי צופה שאינו מאמין. שכן, כפי שאומר דאמיש, בתמונתו זו של פיירו עורמות הציור מעוגנות לא רק במחשבה תאולוגית נוצרית, אלא הן מקימות בכל סובייקט את "בינת הלב בדבר הקשר הסתום שעשוי הדימוי הזה לקיים עם השכבות היותר קדומות במבנה הנפש שלו עצמו".
לעומקו של דבר, מסה זו בוחנת את תנאי השיח הראוי ליצירה אחת שכזו, שנעשית כאן דגם למעשה האמנות בכלל.
לאה דובב היא פילוסופית והיסטוריונית של אמנות. תרגומה מלווה את ספרו של דאמיש בהערות המשקפות דיאלוג הולך ונמשך עם המחבר. באחרית הדבר שהוסיפה לספר זה היא מעיינת בו על רקע גישות חדשות במחקר הרנסנס: ובייחוד – מבחינת זיקתו לחיבורו הגדול של דאמיש, מוצא הפרספקטיווה, שעקרונותיו מוצגים כאן בהרחבה.
אל הספר