בספר זה העמיד מאיר וייס את שיטתו לניתוח הספרותי של המקרא. הדגש בשיטה מונח על אחדות התוכן והצורה: "כל רעיון שנטבע בדפוס הלשון אי-אפשר לו אלא בדפוסו זה, בתיבות אלה, בצירוף לשוני זה, במקצב זה, בצלצול זה ובעולם אסוציאטיבי זה-בזה ולא באחר. כל אלה יחד הם ממהותה של היצירה, לא לווית-חן לה, לא מדים אשר הלביש בהם היוצר את רעיונותיו ואשר יוכל להפשיטם בלי שתשתנה היצירה כולה בעיקרה, במהותה".
ההכרה באחדות התוכן והצורה ולימוד משמעותה של היצירה וכוונתה מתוך עצמה מחייבים "קריאה צמודה", תשומת-לב לכל פרט ופרט ולמקומו ביצירה השלמה.
אל הספר