במיהו ישראלי מציעים המחברים גישה תיאורטית חדשה לניתוח היסטורי-סוציולוגי של החברה הישראלית, ומשרטטים את קווי המתאר של התפתחותה מראשית ההתיישבות הציונית ב-1882 ועד היום הזה. הגישה המוצעת בספר נסמכת על תובנות מתחומי ההיסטוריה החדשה ומדעי החברה הביקורתיים בישראל, אך היא חורגת מעבר להן, הן בהיקפה והן בשאיפותיה התיאורטיות. טענתם המרכזית של המחברים היא כי החברה הישראלית התעצבה במסגרת הניסיון לקדם שלוש מחויבויות פוליטיות שיש בהן מתח: התיישבות, לאומיות אתנית ודמוקרטיה. עקרונות אלו נסמכו זה על זה, אך גם נאבקו זה בזה על הבכורה הפוליטית ביישוב ובמדינת ישראל. ההיסטוריה של ישראל היא איפוא תולדותיו של הניסיון להגשים את המטרות הסותרות הללו ושל התפתחותן - זו ביחס לכוחות החיצוניים שעימם היה על התנועה הציונית והחברה הישראלית להתמודד. הניסיון לשלב בין שלוש המחויבויות הוליד מבנה חברתי מרובד ומדינה ריכוזית מגייסת. אלה זכו בלגיטימציה בעזרת שיח אזרחות מורכב, שהיו בו יסודות אתנו-לאומיים, ליברליים ורפובליקניים. עם הזמן הופיעה דרישה לליברליזציה כלכלית, שהפכה לעיקר אמונה של האליטה. בתחומים אחרים, בעיקר בתחום היחסים עם הפלסטינים, נותרו העקרונות הליברליים שנויים במחלוקת. תהליך אוסלו קרס בישראל כתוצאה מהתנגדות של חלקים מן באוכלוסייה לליברליזציה, שפגעה קשות במדינת הרווחה, וכתוצאה מן החשש שהשלום יערער את העליונות הפוליטית והאידיאולוגית על הפלסטינים, שמצב המלחמה מאפשר. כיום מתאפיינת ישראל בליברליזציה חלקית ובלתי-מאוזנת, המגבירה את הפערים הכלכליים והתרבותיים, בחוסר יציבות פוליטית, ובמדיניות תוקפנית כלפי הפלסטינים. תהליכים אלה אינם מבשרים טובות לדמוקרטיה הישראלית.
אל הספר