תיאור:
אי אפשר לדמיין חיים ללא עוני בארץ ישראל במאות הראשונות לספירה. עוני היה חלק בלתי נפרד מהחיים, וגם מהספרות שיצרו החכמים. בספר זה יצאתי לבדוק כיצד הבינו חכמי ארץ ישראל את העוני, וכיצד הסבירו אותו, כיצד מצטיירת דמותם של העניים במקורות, ומה חשבו החכמים על אחריות הקהילה. האם חשבו שיש לסייע יותר לעניים מרקע עשיר ומיוחס? האם צריך לבדוק את זכאותם של מבקשי הסיוע, ואם כן, כיצד? האם צריך לתמוך בעניים לא יהודיים? ולעומת זאת, האם מותר לקבל סיוע מגויים? האם מצופה מהעניים להודות לנדבן ולכבד אותו? האם חשבו חכמי ארץ ישראל שהם עצמם צריכים להיות מעורבים בהפעלת המוסדות הקהילתיים לתמיכה בעניים? אלו הן רק מקצת מהשאלות שחקרתי בניסיון להבין מהם הגורמים שהשפיעו על החכמים בבואם לדון בעוני.
בחיבור זה אני טוענת שעבור חכמי ארץ ישראל לא היו העניים מרוחקים או זרים. היכרות מקרוב עם עוני ועם אנשים עניים, ובהם גם חכמים ותלמידים עניים, הייתה אחד הגורמים שהשפיעו על תפיסת העוני של החכמים ועל עיצוב הדרכים להתמודדות עמו. לא היה זה, כמובן, הגורם היחיד. על פי תפיסת החכמים היה התנ"ך ביטוי לדברי האל, ובהיותו כזה הוא שימש בסיס לדיונים ולהלכות, ואף לחלק ניכר מהסיפורים העוסקים בעוני. נוסף על יסוד מרכזי זה, חיו החכמים באימפריה הרומית, שמאוחר יותר נהפכה לנוצרית. במהלך הספר נראה כיצד השפיע העולם הרומי על עיסוקם של החכמים בעוני ובצדקה, וכיצד הם התמודדו עם הפער בין הציווי המקראי לדאוג לעני לבין הנורמות המקובלות בעולם הרומי.
ספר זה מציע אפוא בחינה שיטתית ומקיפה של עמדותיהם של חכמי ארץ ישראל כלפי עוני, ועומד על דרכי ההתמודדות שבחרו, וכן את אופן תיאורם של העניים בספרות זו. הספר בוחן את המסורות על הצדקה מתוך דיון במורשת המקראית מחד גיסא, ובהקשרים היווניים־רומיים והנוצריים מאידך גיסא, ולעתים אף משווה את העמדות המופיעות בחיבורים הארץ־ישראליים לעמדות שבתלמוד הבבלי. הקשרים אלו מאפשרים להכיר את חכמי ארץ ישראל ואת תורתם בתוך המציאות ההיסטורית שבה חיו, ובתוך העולם התרבותי שהיו חשופים לו. הדרך שבה קראו החכמים את פסוקי התורה, פירשו ולמדו אותם, ואף פסקו מהם הלכה, קשורה קשר הדוק למציאות חייהם, כלומר גם למעמד כלכלי, לעוני, לצדקה ולדפוסי חיים שנהגו בארץ ישראל בתקופת השלטון הרומי.
שנת הוצאה:
2017