|
|
עמוד:12
כשם שעד ועידת פיל בשנת 1937 תבע את ארץ ישראל השלמה , ולאחר מכן , בייחוד מאז ועידת בילטמור ב , 1942 תמך בחלוקת הארץ — כך ביקש מהנהגת המדינה לשקול את מדיניותה על פי האפשרויות הראליות שלפניה . בחלוקת הארץ ובחתירה להסדר שלום ראה הכרח , אך כל עוד אין בנמצא הצעה ל"שלום אמת , " זיהה בוויכוח על עתיד השטחים גורם מעכב . במקום זאת האיץ במערכת הפוליטית להתרכז בעידוד העלייה , ביישוב הנגב והגליל ובמימוש השאיפה להיות " עם סגולה , " כלומר ליצור חברה מוסרית ואינטלקטואלית שתשמש מופת ערכי לאומות העולם . נאומו בשדה בוקר ינק מעקרונות " הראליזם האוטופי , " שהנחה אותו כמנהיג : החתירה להשיג את המרב לצד היכולת להסתפק במיטב . הוא ראה ביכולת לנווט בין מה שאפשר להשיג ובין מה שאי אפשר להשיג מתכון להיחלצות מהשיתוק שתגרום הנהגה שתצעד רק בעקבות האפשר ; ולהימנעות מהכישלון שתניב הנהגה שתצעד רק בעקבות מה שאי אפשר . מעטים האזינו לו באותם ימים . לאחר שבמשך כשבע שנים האשים את מנהיגי המדינה ב"חטאים ממלכתיים , " ראו בו רבים ישיש נרגן המבקר את יורשיו מתוך תסכול על אובדן השפעתו . דברים שכתב ואמר בשנים אלו זכו לתהודה מעטה . בכתיבת הספר ביקשתי ללכוד תקופה מרתקת בהיסטוריה של עם ישראל : השנים שהתבונן בהן בן גוריון מן החוץ על הקורות את היישוב והמדינה . שאפתי לדעת מה ביקש לתקן ; על מה התחרט ; במה התגאה ; כיצד ראה את עתיד המדינה ; מה חשב על התמורות בחברה הישראלית ; אם היה שלם עם מדיניות " כור ההיתוך ; " מה היה יחסו לדת היהודית , לסוציאליזם , ליחסים עם ארצות הברית ולעוד נושאים רבים אחרים . כשלמדתי בחוג לפילוסופיה ולתולדות עם ישראל באוניברסיטת תל אביב , בראשית שנות האלפיים , הנטייה העיקרית בחקר בן גוריון היתה להתעמת עם דרכו . לנמק את שגיאותיו . כמובן , הוא עשה שגיאות . אך דומני כי במרחק הזמן שחלף , כיום מעניין יותר לנסות להבינו . סקרנותי התעוררה גם כלפי בן גוריון האדם . כיצד התמודד האיש , שניחן בתשוקה פרומתאית לשינוי תמידי , עם נטרול כוחו בערוב ימיו ? מה חשב על החיים ? כיצד הבין את תכליתם ? מי נותרו נאמניו ? מי נטשוהו ? למי התגעגע ?
|
|