|
|
עמוד:12
הדימוי . כדי לענות על השאלה מדוע נאסר הדימוי , צריך יהיה לבחון מהו הדבר שחל עליו איסור וביחס אליו השפה מהווה פתרון . כלומר , מדוע הדיבור המופיע בצורה של דיבר הוא תחליף מוסרי למה שהדיבר השני אוסר עליו ? הפסיכואנליזה עוסקת מאז ימי פרויד בשאלה של מקור החוק המוסרי וסיבתו דרך מושגים כמו " סופר אגו" ו"אב קדמון" של פרויד , ו"האחר הגדול" של לאקאן . לכן היא יכולה לבאר לנו את המקום המרכזי שמקבל האיסור על הדימוי , שכן מרכזיות זו מעידה על כך שהאיסור על הדימוי הוא איסור על משהו שבלעדיו לא יתאפשר המוסר החברתי . ספציפית לענייננו , אם נבין איזה כוח מיוחס לדימוי שבגינו נאסר דימוי האל , נוכל להבין משהו גם על הפונקציה של האמנות בתרבות . הדיבר השני מסמן את האפשרות לחשוב על האמנות כפרקטיקה שמתקיימת תחת איסור , אך בו בזמן פרקטיקה זו היא תנאי לקיומה של חברה בעלת אתיקה . יותר מכך , היכולת של האמנות לדמות דבר מה מעיק , אסור , שבלתי אפשרי לדמותו , חושפת בנקודה זו מדוע האמנות היא אמנות ללא נחת , אמנות שאיננה יכולה להתקיים אלא בצלו של איסור , בצלה של דחיית הדימוי כתנאי להיות התרבות תרבות . כל אלה הם גם קווי היסוד של המחשבה הפסיכואנליטית על התרבות בכלל ועל האמנות בפרט . הדיבר השני אוסר אמנם על הדימוי של האל , אך כבר מנוסח החוק ברור שגבולות הדימוי הרלוונטי לדיבר זה הם בלתי מוגדרים . אם האל נמצא בכל מקום , וכוחו ניכר בכל מעשי בריאתו , הרי שקשה להעלות על הדעת דימוי שלא יהיה במובן כלשהו מתן צורה לדמות האל . אפשר לומר שהדיבר אוסר על כל דימוי מפני שכל תמונה שהיא , אפילו תייצג משהו מופשט או משהו מן הטבע , תמיד תהיה בבחינת ניסיון שיש לגנותו לדמות את האל . זאת הסיבה לכך שהדיבר השני הקשור ספציפית לחוק העברי חושף דבר מה עקרוני על מעמד הדימוי בכלל , ועל מעמד הדימוי בתמונה או בטקסט בפרט . אין דימוי שאיננו
|
|