|
|
עמוד:3
צידוק פנימי , אבל אין דרך ליישב ביניהן מבחינה עיונית ומעשית כאחת . מבחינה ספרותית הרשימה הנדונה במאמרו של לוז – ' לשאלת העבר' – היא כישלון : ברדיצ'בסקי לא הצליח לבטא בצורה חדה ורהוטה את מחשבותיו . בכל זאת יש לה חשיבות במתח המתגלה בקבלת היהדות ובדחייתה בעת ובעונה אחת . ברדיצ'בסקי שואף לאידאל חדש של קדושה , בעל צביון אישי , פנתאיסטי או מיסטי למחצה , שיהא תואם את רוח האדם המודרני וישמש תשתית לתרבות עברית חילונית חדשה ; אבל בד בבד הוא מודע לכך שאין סיכוי לאידאל כזה להתממש משום שהוא מנוגד כל כך לאופייה של החוויה הדתית הדומיננטית במסורת היהודית . אבנר הולצמן מוצא אצל מ"י ברדיצ'בסקי דווקא כמיהה חזקה לגבולות ברורים , לסדר , לבהירות ולשיטתיות בחיים ובספרות , בניגוד לדימוי המקובל שלו כיוצר אקסטטי , מוחצן , דיוניסי , אשר חווה את העולם באינטנסיביות ובסערה מרדנית . מאמרו של הולצמן חושף פרק לא ידוע בתולדות יצירתו של ברדיצ'בסקי – כתיבה סדירה בעיתון היומי ' הצפירה' במהלך שנת . 1903 בטורו האישי נהג ברדיצ'בסקי להגיב על אירועים פוליטיים ותרבותיים במרחב הציבורי היהודי . בחינה של מאמריו הקצרים עשויה לערער כמה מן ההנחות שהשתגרו בשיח המקובל סביב עבודותיו . המאמרים מגלים דאגה עמוקה לגורל הקיום המסורתי היהודי במזרח אירופה , ואף מציירים פורטרט חד של יחסו של ברדיצ'בסקי אל הציונות . כאן נחשפת במפתיע תמיכתו הבלתי מעורערת בציונות המעשית כפתרון היחיד שראה לעם היהודי . הציונות המעשית הישירה שלו רחוקה למדי מפרוגרמות ציוניות אחרות , כמו הציונות המדינית של הרצל והציונות הרוחנית של אחד העם . כנספח למאמר מובא מבחר מרשימות אלה של ברדיצ'בסקי , שלא כונסו בספריו , והן רואות כאן אור כלשונן לראשונה מאז פרסומן ב'הצפירה . ' מאמרו של צבי צמרת , עוסק בזיקה למסורת היהודית בכלל וביחס ליום השבת בפרט , אצל מ"י ברדיצ'בסקי , י"ח ברנר וא"ד גורדון . השוואה בין עמדותיהם של השלושה מגלה כי הם ביטאו יחס דו ערכי למסורת והתלבטו גם בעניין ההתייחסות הראויה לשבת . צמרת מסכם את המאמר בתיאור עיצוב יום השבת כיום בקרב ההתיישבות העובדת – במושבות וגם בערים , ומבחין בין הממשיכים ' בנוסח' ברנר וברדיצ'בסקי לבין הממשיכים ' בנוסח' גורדון . גם מוטי זעירא עוסק במתח בין ישן וחדש , ומתמקד באהרון דוד גורדון , שהיה היחיד בין בני דורו שהותיר אחריו משנה הגותית כתובה עשירה . בהבנתו העמוקה את הקרע הרוחני פסיכולוגי של הביוגרפיה הקולקטיבית של תקופתו , נטל גורדון על עצמו – במודע ושלא במודע – את תפקיד מעצב התרבות . הוא הבין את הצורך להפריד בין המציאות החדשה בארץ ישראל ובין הגולה , ועם זאת הבין כי יש לאמץ את המסורת היהודית במפגש המחודש עם ארץ ישראל . מאמרו של מוטי זעירא עוסק בפתרונות התרבותיים שהציע גורדון לסדר פסח , לערב שבת או להספדים על חברים – כביטוי לניסיונותיו לעצב את התרבות בארץ ישראל בתקופת העלייה השנייה בדרך שתגבר על הקשיים בלי לגרום לקרע עם העבר .
|
|