|
|
עמוד:3
מבוא למהדורה העברית מאז ימי אריסטו ועד ימינו היו מבקרי ספרות שטענו שקיימים מבני יסוד ארכיטיפיים , או מיתוסים אוניברסליים , שאינם משתנים , כמו חוקי הטבע . ולדימיר פרופ , איש האסכולה הסלבית , הבחין במבנה עומק אחד המשותף לכל מאה סיפורי העם שחקר , מבנה שכופה את עצמו , כביכול , על המחבר והקורא כאחד ! לדעת הפורמליסטים "המוסד הספרותי" הוא עולם סגור שקיים בזכות עצמו , בעל סדר פנימי קבוע משלו , והוא מורכב מצורות וממבנים ארכיטיפיים . אלה , מן הסתם , מבנים על זמניים התקפים בכל עת ובכל מקום . מה שמפריע במיוחד בתמונה זו היא הגישה הסינכרונית הזאת , הגורסת שאין מוקדם ומאוחר בתורת הארכיטיפים . נורתרופ פריי , למשל , המבקר הקנדי רב ההשפעה , מורה דרך בתורת הארכיטיפים , מרבה לכלול רומנים בין הטקסטים המייצגים את הארכיטיפים השונים . אבל כיצד אפשר לסכם את המבנה של האחים קרמזוב , דוד קופרפילד , בעקבות הזמן האבוד ואורח נטה ללון , בלי להביא בחשבון , בבחינת מרכיב סטרוקטורלי של ממש , את ממד הזמן , את העת והמקום המסוימים של ההתרחשויות — מה שמ"מ באחטין כינה בשם "כרונוטופ" — ואת המתח שנוצר בין זכרון הדברים שהיו ובין הציפייה לבאות ? המתח הזה שייך פעמים רבות ליסוד הארכיטיפי עצמו ; בפרק ב שלהלן נדון בארכיטיפ של פאוסט . ברור לגמרי שעל האגדה המקורית ועל גיבורה מרחפת תודעת הזמן העובר בכל חריפותה . על פי החוזה ניתנו לו , לד"ר פאוסט , עשרים וארבע שנים של תענוגות , שבסופן יבוא השטן וייטול את נשמתו . אין כאן תיאור של מצב סטטי . נכון יותר לומר שהמיתוס הזה מבקש לתפוס את הדינמיקה של הזמן עצמו כפי שהאדם המודרני חווה אותו . במובי דיק של מלוויל דוגמה מובהקת של המיתוס הפאוסטיאני . יש בסיפור הזה משום ביטוי למשבר שפקד את האדם המערבי ( ואת האדם האמריקני בפרט ) בשלב מסוים של התפתחותו . לפנינו מה שאפשר לכנות בשם "ארכיטיפ היסטורי . " בספר הזה אני מציע , כנגד תפיסתם של הפורמליסטים , מודל הבנוי על תפיסה דיאכרונית של הארכיטיפ . בשביל לפתח את התזה הזאת נעזרתי במפעלם של שני הוגים שניסחו , או ביקשו לנסח , תזה דומה , והם המבקר ההוגה ארנסט קסירר והפילוסוף הצרפתי פול ריקר . ריקר , שלא כסטרוקטורליסטים בני דורו ובני ארצו ,
|
|