|
|
עמוד:344
המדינתיים עצמם . נימוקי דמוקרטיה ומוסר ניכללים בדיון רק אם יש להם השלכות המסכנות את שרידותה של המדינה " . אף כי כל אחד משני הזרמים השואפים לשבירת הסטטוס קוו הדו לאומי מייצג רק פן אחד מן הלוגיקה המדינתית , הרי עצם קיומם הבו זמני נוח מאוד למדינה , כיוון שעל אף היותם מנוגדים לכאורה האחד לשני הם מאפשרים לה להמשיך בשימור הסטטוס קוו . הדימוי של "עומס יתר" ( הורוביץ וליסק , , ( 1990 "מבוי סתום" ( הרכבי , , ( 1986 העדר יכולת הכרעה בין הזרמים המנוגדים וכדומה ממקם את המדינה עצמה בעמדת עוצמה . זאת משום שההגיון המדינתי קהילתי , במקרה קונקרטי זה , כולל , באורח דיאלקטי , את התפיסות של שני הזרמים המנוגדים לכאורה , לפחות כל עוד עלויות הסטטוס קוו נתפסות כנסבלות . יחד עם זה , המצב הדו לאומי גורם לירידה מסויימת ב"מדינתיות" ( Stateness ) של המדינה . זוהי תוצאה של שליטת המדינה על אוכלוסיה גדולה באופן יחסי לאוכלוסיית המדינה עצמה , אשר אינה מקבלת את סמכותה הלגיטימית . כך שבאורח פרדוכסאלי מה שנראה כשסע אידיאולוגי עמוק בציבור הישראלי , אשר כביכול פוגע ביכולת הנימשלות ( Governability ) והיעילות של המערכת , הוא למעשה פרי עוצמתה של המדינה ויכולתה לקיים את הסטטוס קוו , ולא פרי חולשתה בקבלת החלטות , בביצוען , או בפתרון קונפליקטים . המדינה מיסדה קונפליקטים כמצבים מתמשכים לא משום שלא יכלה לפתרם , אלא משום שקיומם היה נוח לה . קיומם ומיסודם של קונפליקטים שהמדינה מצוייה כביכול מחוצה להם , מוסיפים למדינה עוצמה , וגורמים לניטרול הדדי של הכוחות החפצים בשינוי הסטטוס קוו . שתי תרבויות המשנה המתנגדות למצב הדו לאומי מייצגות חלקים לא גדולים מאוכלוסיית המדינה , ואילו החלק הגדול של אזרחיה היהודים קיבל בעשרים וחמשת השנים האחרונות את האוריינטאציה הבסיסית של המדינה , הבאה לידי ביטוי בפועל במדיניות של שתי המפלגות הגדולות כאחת — מפלגת העבודה והליכוד —חרף מצעיהן ועמדותיהן הציבוריות הנבדלים לכאורה . כיוון שמרבית הזמן המדינאים מצויים בלחצים צולבים , כאשר האידיאולוגיה המפלגתית או התנועתית שהם אמורים לייצג ולבצע מתנגשת עם ההגיון הפנימי או האינטרס הנתפס של המדינה , לא תמיד ניתן לצפות את התנהגותם . ברם , העובדה הניצחת היא כי גם עם ביסוס שלטון הליכוד לא סופחו השטחים הכבושים למרות האידיאולוגיה המוצהרת של מפלגה זו . אין זאת אלא שבתפקידיהם ה"ממלכתיים" נהגו ראשי המפלגה , כמו מנחם בגין , אריאל שרון ואחרים , לפי הלוגיקה המדינתית , אף כאשר מצעם המפלגתי דרש אחרת . תופעה זו בלטה במיוחד כאשר הם ניצחו על הנסיגה מסיני ועל פינוי היישובים מפיתחת רפיח , והיא התבטאה אף בחולשה של מתנגדי הפינוי כאשר מנגד הוצב מה שהוגדר כאינטרס המדינה . בדומה לכך ניתן להבין אף את מדיניות ממשלות המערך בין 1967 לבין , 1977 אשר לא רק שנמנעו מליזום נסיגה מהשטחים הכבושים , אלא אף נתנו גיבוי מוסדי ופינאנסי , ולגיטימציה חלקית , לבניית התשתית של המדינה הקהילתית , שעוצבה בתקופת שלטונם והתעצמה תחת שלטון הליכוד . לשיטת המסגרת המושגית המוצגת בזה , לא חילופי השלטון ב 1977 הביאו להעלאת דרגת ה"קהילתיות" של המדינה , אלא העלאת הקהילתיות הביאה ל"מהפך , " כשם שהשינויים בעלויות המצב הקהילתי הביאו לשיבת מפלגת העבודה לשלטון ב . 1992 כאמור ההגיון המדינתי של המשך הסטטוס קוו אינו בלתי ניתן לשינוי . מאז פרוץ האינתיפאדה והתפשטות מלחמת הגרילה הפלסטינית בנשק קר וחם אל תוך ה"אזורים
|
|