|
|
עמוד:3
בשיר , הכושר לריגוש גלי מתנשא ' ) שוא הרגש , ( ' אינו מוצג כמקור השירה , אלא אך ורק כסטיכיה האנושית המוליכה את הכוח ממקורו הנעלם אל המימוש השירי שלו . הרגש העז הוא כמין ים שהכוח השירי 'נישא' עליו בדרכו אל צירוף האותיות . בלעדיו לא יהפוך הכוח לשיר ; אבל הוא כשלעצמו אינו הכוח ואינו השיר . ההעצמה וההגבהה מעוררות ציפיות , אבל הן נכזבות לגמרי עם קריאת הטורים שלאחר שני טורי הפתיחה של שיר המבוא . גם אצל ביאליק התשובה על השאלה בדבר מקור השירה מפתיעה ואפילו מביכה : לאחר שהוא מעיר את סקרנותו של הקורא בתשעה טורים ארוכים , שבהם נעלמת מן הקורא זהות אותו 'משורר ערירי , ' שממנו נחל הדובר את שירו , מטיח בו המשורר את תשובתו הבתטית , המנמיכה במפגיע : המשורר אינו אלא ה'צרצר משורר הדלות , ' חרק הבית , המסתתר בנקיקי הקירות העלובים ומלווה את חיי המשפחה הענייה , הרעבה , בצרצורו המשמים . אצ"ג אינו חותר לשום הפתעה בתטית ובכל זאת גם בתשובתו יש משום נחיתה מהירה ממרומי טורי השאלה . הקורא המופתע מגלה שאותו כוח 'אדיר מכל כוח' נובע בדרך זו או אחרת מן הנוף , מן ה'טבע' ומן השינויים המתחוללים בטבע בחילופי העונות . הוא , ה'כוח : ' [ ... ] אומר שיר הסתו - ונעגמים הפרחים וכל נטע ; ולבקר רואים משכימים בנופי הגנים : אופיר שלהי ק י . ץ ואשפיזי עננים — ( ט : ( 39 ההנחה שה'טבע' והרושם שהוא עושה על הנפש הנפתחת לקראתו הם מקור השירה , ושיש בכוחם לקשר את הנפש לטרנסצנדנטלי , היא הנחה רומנטית שגרתית ומוכרת לעייפה לא רק לבקיאים בתרבות האירופית המודרנית , שהשפעת הרומנטיקה חלחלה לתוכה בערוצים גלויים ונסתרים במשך כל המאה הי"ט , אלא גם לקורא העברי המצוי בשירת משוררי 'דור התחייה , ' הוא דורו של ביאליק . המשוררים האלה הדגישו עד זרא את סגולותיו המעוררות או המדכאות ( מבחינה רגשית ) של מזג האוויר , את ה'רזים' החבויים בנוף , את יופיים של הפרחים ואת יגון כמישתם . בייחוד שבו את לבם של המשוררים האלה התמורות המתחוללות בנוף עם בוא הסתיו , והם כתבו עשרות , אם לא מאות , שירי סתיו ( החוקרת זיוה בן פורת ליקטה וניתחה את השירים האלה . ( הנושא מוצה עד תומו ונעשה סטראוטיפי 3 זיוה בן פורת , הסתיו בשירה העברית : על הקשרים בין מציאות , מושגים והיצגים ספרותיים וגילוייהם בשירה , משרד הביטחון - ההוצאה לאור , תל אביב תשנ '' ב .
|
|