|
|
עמוד:12
לתיאטראות הקיסריים , שם קיבל דיאגילב ב 1899 מינוי נחשק כעוזר מיוחד למנהל המוסד המסובסד . פועלם הקיסרי הראשון - במקרה גם החוזה הבימתי הראשון שלהם - היה הפקת הבלט סילביה . העבודה מעולם לא יצאה אל הפועל , אבל כפרויקט המגייס שישה מהאמנים של מיר איסקוסטבה , היתה סילביה סנונית ראשונה לשיטה השיתופית שפיתח דיאגילב בבלט רוס . אף על פי שבקסט ובנואה קיבלו כמה חוזים נוספים אחר כך , המשיך דיאגילב בתפקידו רק שנתיים . פיטוריו , תוצאה של תככים בירוקרטיים שהוחרפו מחמת יהירותו , סתמו את הגולל על שירותו הממלכתי . אבל רק אחרי המהפכה של , 1905 שביטלה כל תקווה לרפורמה בבירוקרטיה האמנותית של המדינה , הפנה דיאגילב את מבטו לארצות אחרות . ב 1906 הוא ארגן תערוכה עצומת מימדים של אמנות רוסית בפריז , ובשנה אחר כך הפיק שם סדרת קונצרטים של מוזיקה רוסית . ב 1908 הוא הציג באופרה של פריז את בוריס גודונוב , לראשונה מחוץ לרוסיה , ובשנה אחר כך את עונת האופרה והבלט המסמנת את לידתו הלא רשמית של בלט רוס . הסקירות ההיסטוריות של בלט רוס פותחות כמעט תמיד בדיאגילב ובחבריו המעצבים שהתלוו אליו במסעו מפטרסבורג לפריז . ספר זה גם הוא נפתח בבירה הרוסית . אבל הוא נפתח עם קבוצה אחרת של גיבורים ומזווית אחרת . בלט רוס היה בראש ובראשונה קבוצת מחול . אף על פי שהכוריאוגרפים היו אולי הרכיב הכי פחות מוערך בתפריט , הם שהעניקו למפעלו את זהותו הייחודית . מיכאיל פוקין מעולם לא השתייך לחוג של מיר איסקוסטבה , ואפילו כשהתחילו ההכנות לעונה של , 1909 היתה לו היכרות שטחית בלבד עם אנשי המפתח בקבוצה . כבר מההתחלה אם כן , התקדמה דרכו בנתיב שונה . האמנות שלו לא נבעה ממורת רוח מהריאליזם , אלא מהאמונה שהבלט בסוף המאה התשע עשרה נכשל בהבעתם של תפיסת יופי מודרנית ושל חזון פואטי אישי . המרד הכוריאוגרפי שהנהיגו
|
|