|
|
עמוד:9
והתרבות , ככל שהמנהגים והאלילים שעליהם היו מבוססות הוצגו ככלי ריק על ידי ההכללה . כלומר , בהדרגה נחשף המתח בין מעשה לעיקרון . התברר כי התבססות על מסורות ונוהגים בלבד אינה יכולה לעמוד בפני מבחן העיקרון . אך גם כאשר ניסו חברות להתבסס על כללי התבונה הפילוסופית , הן לא יכלו להתגבר על הערעור הבלתי פוסק של כל מסגרת או נוהג חברתיים בידי עקרונות מופשטים ובידי האכזריות הטמונה בהליכה עד הסוף אחר עיקרון אחד . באלפיים השנים האחרונות מנסה התרבות האנושית להתמודד עם הבעיה הזו , באמצעות שורת דרכים האמורות למצוא את האיזון הנכון בין מציאות לעיקרון . החל מהנצרות והאיסלם וכלה ברציונליזם ובמרקסיזם , יש ניסיון חוזר למצוא דרך שתוכל להוביל אל הפרדס הנשגב . הפתרון שמציעה היהדות לבעיה זו מצוי בהדגשת החשיבות הערכית של הדרך . כלומר , היהדות מסרבת לקבל את מיצוי עיקרה במימוש של ערך מופשט ועל היסטורי ב " עולם הבא , " אלא כובלת אותו באופן עקבי ל"עולם הזה . " בניגוד לתפיסות אחרות , שבהן העולם הזה הוא רק פרוזדור לעיקר , או , לחלופין , כל מה שיש - ביהדות הדרך כבר אינה רק כלי להגעה אל הפרדס , אלא היא חלק משמעותי ממנו . ביהדות יש לדרך משקל מהותי , חסר תחליף , המאפשר להגיע לפרדס רק במסגרת קיום אורח חיים בעל הקשר היסטורי וגיאוגרפי מסוים מאוד : דרך חיים האמורה לממש את הייעוד ההיסטורי של עם ישראל , והעוברת כולה בארץ ישראל . הקשר המהותי של עם ישראל לארץ ודאי שאינו זקוק לתיעוד , והוא מובחן אפילו בקרב מי שאינו חשוד באהדת יתר של היהדות . אך בהקשר זה , אין הכוונה לקדושה שמעניקה היהדות - כמו דתות רבות אחרות - לאתרים גיאוגרפיים מסוימים , אלא בראש ובראשונה בכך שהארץ והנוכחות בה , יש בהם עיקר של הזהות ושל הקיום היהודיים . ה . חורב ומוריה החל מהצגת הקשר לארץ , שיסודו ב"לך לך " וב " ברית בין הבתרים , " ולכל אורכו , התנ " ך מבהיר בצורה שאינה משתמעת לשני פנים , שהקשר לארץ הוא
|
|