|
|
עמוד:12
הצורך בשידוד מערכות לקראת סיום חפירת תעלת סואץ הגיע גם לתודעת אנשי צמרת הפקידות התורכית . הם הבינו , כי הארץ עשויה ליהנות מן הקרבה לנתיב התחבורה הימית העולמי , ואף ציפו שאורחים נכבדים יבקרו בארץ לרגל החגיגות לפתיחת התעלה . בימי יורשו של סוראיה , נזיף פחה , החלו סוף סוף לסלול את הכביש . העבודה החלה בשנת , 1867 ללא השגחת מהנדסים מומחים . הביצוע היה נתון בידי הממשלה , שהטילה על כל גבר מגיל 15 לעבוד חמישה ימים בחודש בסלילת הכביש , או לשלם כופר של 30 גרוש , והפעם לקופת הממשלה . הכביש והקהילה היהודית בירושלים על רקע סלילת הכביש , או ליתר דיוק בעניין , "הפדיון" פרץ סכסוך חריף בקהילת היהודית בירושלים . היהודים לא ששו לעבודה זו , והוטל על חכם באשי , הראשון לציון , ראש רבני ירושלים , למסור לממשלה את דמי הפדיון ע"ס 30 גרוש לכל גבר יהודי . הרב לא גבה את הסכום מכל פרט , אלא הנהיג היטל מיוחד על קניית בשר כשר כתוספת למס הגאבלה , הוא "מכס" הבשר לצרכי העדה , בגובה של שתי פרוטות לאוקיהי . הרב התכוון להקל בכך על הגביה , אולם היה בהיטל זה , שלא מדעת , כדי לקפח את מי שצרך יותר בשר . יוצאי אירופה , האשכנזים , הרימו קול צעקה : הרי הם נתיני חוץ וחובת העבודה חלה רק על אזרחי תורכיה , ולפיכך אין הם חייבים בתוספת תשלום עבור הבשר . בהזדמנות זו הם חזרו וחידשו את מלחמתם הישנה למען שחיטה נפרדת . יוצאי אירופה כבר היוו אז כשליש מיהודי ירושלים . גבאיהם ראו בפריקת עולה של " השחיטה הספרדית" אפשרות להשגת אמצעים לצרכי ציבור של "הכוללים" וגם טובת הנאה לעצמם , שהרי את גביית ה"גאבלה" היו מוסרים לחוכרים תמורת תשלום שנתי קבוע , והללו הרוויחו מן המונופול על מכירת הבשר . הסכסוך בקרב יהודי ירושלים לווה בהתדיינות בערכאות ובמתן בקשישים לפקידים ולשופטים ( שהרי קיום שחיטה היה קשור בראשות למכור בשר שנטרף למוסלמים . ( הרשות נדרשה לפסוק אם האשכנזים הינם מצאצאי אברהם , יצחק ויעקב ... מלחמה זו , שלתוכה נגררו גם הקונסולים הזרים , לא הוסיפה כבוד לעם ישראל ולפרנסי העיר וגילתה ברבים את קלונם של "פני . "העדה מהמורות ותיקונים תוך שנתיים נסלל הכביש , ואפשר היה לעבור בו ברכב בעל גלגלים . כתב "הלבנון" בישר על כך בשמחה בז' מרחשון תר"ל . דובר על שתי עגלות העוברות בו בכל יום ( כנראה אחת לכל כיוון . ( אך השמחה הקדימה לבוא . כעבור ארבע עשר חודש , בכ"ז בטבת תרל"א , אנו קוראים באותו כתב עת כי הדרך "לא צלחה עוד לעגלות . "ולמרכבות מובן שהיה בכך כדי לפגוע ביוקרת השלטונות התורכיים . פחת ירושלים תרם מצידו מאה לי"ת , כהתחלה למגבית בין נכבדי העיר , לטובת תיקון הכביש . מתוכן הכתבה משתמע , כי תנועת העגלות בכביש נפסקה , והמגבית לא השיגה דבר . אופן הסלילה המאולתר נתן את אותותיו , והכביש נשאר במצב לא תקין והתקלקל אף יותר . בדין וחשבון של הקונסול האנגלי מיולי , 1879 כעשר שנים לאחר פתיחת הכביש לתנועה , מסופר כי הכביש משובש והרוס , הנסיעה בו מסובכת וכי כמעט שאינו עביר לעגלות , ויהיו אפילו החזקות ביותר . תנועת העגלות בכביש התנהלה בקשיים והיתה כרוכה בסיוט לנוסעים , וזאת על אף דמי הנסיעה הגבוהים . מרבית עוברי האורח העדיפו לעבור את הדרך ברכיבה . כעבור שמונה עשרה שנה לסלילתו נעשו בכביש תיקונים יסודיים שמלאכתם הסתיימה בסוף שנת . 1888 הפיתולים בכביש בעליה ממוצא ( קולוניה ) לירושלים , שהכבידו על התנועה , פינו מקומם לתוואי חדש , שעבר צפונית מן הדרך המוכרת לנו , על פני עמק בית חנינא . נבנו גם קירות מגן בכמה מקומות לאורך התוואי החדש . עם זאת היה הכביש , גם בקטע החדש שבו , כה צר , עד כי שתי עגלות שנפגשו לא יכלו לעבור בו זו ליד זו מבלי להסתבן בהדרדרות לתהום . נעשו . 1 לא ברור אם הכוונה לשני פארא , חלק העשרים של הגרוש התורכי , שהם שתי חמישיות של המיל המנדטורי , או אולי שני סחטוטים ; ערכו של סחטוט היה להלכה 0 ו פארא , אולם ערכם בשוק לא עלה אז על 2 3 פארא .
|
|