|
|
עמוד:8
ומציג כמה עמדות חשובות בסוגיות הנוגעות בדיני המקרקעין . כך , פרופסור ויסמן מציין שבמדינות אחדות היתה התנגדות להגנה חוקתית על הקניין , והוא אף מביא את עיקר הטעמים לה , וביניהם החשש מפני הגבלת יתר של חקיקה המסדירה את השימושים בקרקע , שאלת ההשפעה האפשרית על הסדרים משפטיים בתחום דיני העבודה ויחסי הרכוש בין בני זוג , והחשש מפני מעורבות יתר של בתי המשפט . פרופסור ויסמן עוסק בפרט בחשש האחרון , ומזהיר מפני ירידה דרמטית ברמת הוודאות המשפטית ומפני הפיכת השאלה "כיצד ראוי לנהל את המדינה " ? ( לאילו תכליות ובאילו אמצעים ) משאלה פוליטית , אידיאולוגית , פילוסופית ומפלגתית לשאלה ששופטים מכריעים בה . נוסף על כך הוא מדגיש את התפקיד הכפול של הקניין כאמצעי להבטחת חירותו של היחיד מזה וכמשרת האינטרסים של המדינה מזה , ומכאן גם מצביע על הקושי בהגנה דווקנית על הקניין הפרטי לאור האינטרס הציבורי בקיומם של הסדרים משפטיים צודקים , ולנוכח העובדה שהגנה דווקנית כאמור עלולה להנציח את הסטטוס קוו החלוקתי והערכי . עם זאת נראה שלגישתו של פרופסור ויסמן , קשיים אלה מתעוררים בעיקר בהקשרים החורגים מדיני מקרקעין , שכן ככל שהדברים נוגעים במקרקעין , הוא מציג עמדות התומכות בהגנה רחבה למדי על בעליהם . כך , הוא מציע לפרש את המושג "קניין" בהקשר של חוק היסוד ככולל כל זכות שיש לה ערך כלכלי ( בפרט אם היא עבירה , ( ואת המושג "פגיעה" ככל גריעה מרכושו של אדם . בהקשר זה הוא אף מציע לדחות את עמדת המשפט האמריקאי , לפיה כל עוד ההסדר המשפטי בא למנוע התנהגות מזיקה , אין בו כדי פגיעה בקניין אפילו אם הנזק אינו עולה כדי מטרד , וגורס כי רק מבחני סעיף 8 לחוק היסוד יוכלו להכשיר הסדרים כאלה . פרופסור ויסמן מתייחס גם לשאלת הפיצויים בגין פגיעה בקניין . בהקשר של הפקעות הוא קובע כי רק במקרים חריגים יש להכשיר הפקעה בלא תשלום פיצויים . מנגד , פרופסור ויסמן נזהר מלנקוט עמדה ברורה בשאלה הקשה , אשר לא ניתנה עליה עד כה , לדבריו , תשובה המניחה את הדעת : מתי נחוץ לשלם פיצויים בשל פגיעה בקניין שלא על דרך הפקעה , אלא על ידי הטלת מגבלות על דרכי השימוש המותרות ( קרי , בהקשר המקרקעי , בנזקי תכנון ?( במאמרו "זכות הקניין כזכות חוקתית וחוק יסוד ; כבוד האדם וחירותו" ד"ר אייל גרוס חוזר על אזהרתו של פרופסור ויסמן מפני גישה המצדדת במעורבות שיפוטית בביקורת החקיקה הכלכלית בישראל , גישה שקנתה לה בינתיים אחיזה בקרב כמה משופטי בית המשפט העליון . אך הדגש של ביקורתו , הנשענת במידה ניכרת על לקחי " עידן rnm rai בו פסל בית המשפט העליון האמריקאי חקיקה חברתית רבה , אינו מוסדי , אלא מהותי . ד"ר גרוס נשען על תובנת הריאליזם המשפטי , לפיה זכות הקניין אינה זכות טבעית הקודמת למשפט , היכולה , ככזו , לשמש עוגן נורמטיבי למסקנות דוקטרינריות , אלא תוצר של הגדרה משפטית , קרי ; של הכרעה ערכית ציבורית שיש לה השלכות חלוקתיות מרחיקות לכת . הכרה זו במשפטיותו של המושג קניין מחייבת לפתוח את שאלת איפיונה של זכות הקניין החוקתית לדיון ערכי . לגישתו של ד"ר גרוס קיים חשש שאימוץ פרשנות רחבה מדי למושג קניין בהקשרו החוקתי יביא לידי שימוש באמצעי השיפוטי הרגיש של ביקורת שיפוטית על חוקתיותם של חוקים גם בתחומים שאינם נוגעים בהגנה על ערכי היסוד של משטר דמוקרטי ולמניעת פגיעה בחלשים , במיעוטים
|
|