|
|
עמוד:יב
בידי שושלות ומשפחות מלוכה שהיו קשורות זו לזו בקשרי נישואין וכלל לא ראו את עצמן כנציגות של אומה כלשהי ; ובדרך כלל גם לא נתקיימה אחידות אתנית ותרבותית בתוך הממלכה . אף ההמונים לא תבעו זהות בין הקהילה התרבותית ליחידה הפוליטית ולא דרשו שהשליט יהיה שייך לקהילתם התרבותית . די היה להם שלא היה שליט עריץ , ואף זה בדרך כלל לא היה נתון לבחירתם ולהשפעתם . רק בתקופה המודרנית , המשיכו וטענו אותם חוקרים , עלה המושג ' אומה' או ' לאום' כישות פוליטית , ישות המתקיימת כביכול בנפרד מן המדינה , וזו אמורה להיות מימוש שלה או כלי עזר לביטוי אופייה המיוחד . זמנה של הופעת הלאומיות לפי אסכולה זו נע בדרך כלל בין שלהי המאה השמונה–עשרה והמהפכה הצרפתית , ובין ראשית המאה התשע–עשרה והריאקציה הלאומית בגרמניה לכיבושי נפוליאון . הצגת דברים זו , שקנתה לה שביתה בחקר הלאומיות , הוליכה לכך ששאלת המחקר העיקרית בתחום הפכה להיות , מהו הגורם המרכזי לכך שבעת החדשה החלו בני אדם לראות את עצמם חלק מ'לאום , ' לתבוע זכויות פוליטיות לעצמאות לאומית , ולראות ב'לאום' את בסיס הלגיטימיות של השלטון . תשובות מגוונות הוצעו לשאלה זו , ואלו ניסו לקשר את הופעת הלאומיות לשינויים רעיוניים , טכנולוגיים , כלכליים ותרבותיים שהתרחשו בתקופה המודרנית , תוך שהן מאמצות את ההנחה שה'אומה' היא מעשה יצירה מודרני — במקרה הטוב , וזיוף ומניפולציה — במקרה הפחות מוצלח . אסכולה זו , שבין מייצגיה הבולטים אפשר למנות את אלי כדורי , ארנסט גלנר , בנדיקט אנדרסון , ג'ון בריי ואריק הובסבאום , זכתה לתגובת נגד מצד חוקרים שסירבו לקבל את הדיכוטומיה החריפה שהעמידו הראשונים בין התקופה המודרנית לתקופות שקדמו לה . בולט בין חוקרים אלו אנתוני ד' סמית , שבספריו הרבים עמד על הזיקה הבולטת ועל הרציפות הברורה שבין הלאומיות המודרנית ובין הקבוצות האתניות שנתקיימו בימי הביניים ואף קודם לכן . כיצד , שואל סמית , ניתן לתאר את האומות המודרניות כיצירה של העת החדשה ולהתעלם מהעובדה שאותן קהילות עצמן התקיימו גם בתקופות קודמות , ונשאו במקרים רבים אותו שם ואותו מטען תרבותי וסימבולי ? סמית , שהוא
|
|