פתח דבר מאת סוניה וינר

עמוד:12

דו בויז משתמש כאן , ולאורך הספר , בשפה מיתית ומליצית , המזכירה לעתים את השפה התנכית המתארת את בני ישראל דרך סבלם בעבדות , נדודיהם במדבר וניצחונם הרוחני בבואם לארץ המובטחת . ההקבלה בין העברים לבין העבדים השחורים הייתה נפוצה ושימשה לא רק כמסר של תקווה לשחורים , אלא הייתה חלק מהשיח האמריקני הלאומי , שהרי גם המתיישבים הראשונים , הפוריטנים , עשו שימוש במונחים אלה כשבאו לראשונה לאמריקה , שאותה ראו כארץ המובטחת . דו בויז גם מצטט ומאזכר סופרים ופילוסופים מהקנון המערבי כגון שייקספיר , הגל וגתה , שואל מונחים ורעיונות ממקורות קלאסיים ומרבה להשתמש בביטויים ארכאיים עמומים . כל אלה חוברים יחדיו ליצירת סגנון ייחודי ומאתגר , שנתפס לעתים כלא נגיש לקורא הממוצע . הפרק השני בספר , " על שחר החירות , " הוא דיון היסטורי אקדמי על גורל " משרד העבדים המשוחררים , " הארגון שהוקם לאחר שחרור העבדים כדי לשקם אותם ולאפשר להם להשתלב בחברה החופשית . הארגון נתפס בעיני רבים ככישלון חרוץ שהפיח תקוות שווא בציבור הרחב , אולם דו בויז מכיר במהפכניות של עצם קיום ארגון שכזה , ורואה את סגירתו כחריצת גורלם של השחורים בדרום והנצחת סבלם המתמשך . הפרק השלישי , " על בוקר ט' וושינגטון ואחרים , " הינו בבחינת חומר נפץ פוליטי , ובו מבקר דו בויז באופן אירוני ועוקצני את דעותיו הפייסניות של יריבו האידאולוגי , שכמעט מכיר בנחיתותו של הגזע השחור בעודו מסכים לוותר על כוח פוליטי , על זכויות אזרח ועל השכלה גבוהה . בפרק הרביעי , " על משמעות הקידמה , " דו בויז מספר על מסעותיו בדרום הכפרי ועל מפגשו עם האוכלוסייה השחורה המקומית . תמונה יותר מלאה של הדרום , המתואר על ידי דו בויז כאזור שיש בו אדמות עשירות ואנשים עניים , מוצגת בפרקים השביעי והשמיני , " על החגורה השחורה" ו"על המסע בעקבות

נהר ספרים


לצפייה מיטבית ורציפה בכותר