|
|
עמוד:706
' המוסר הצבאי' ו'המוסר הלאומי' נסמיך לכאן את דבריו של דויד רזיאל , המפקד ההוגה , דברים שכתבם לאחר שנה לערך , על המוסר הצבאי ועל המוסר הלאומי . מהם ניתן ללמוד , שלא כישורים של כוח וגסות הם שנדרשו מן חייל המילחמה לחירות ישראל , אלא מידות מוסריות עילאיות , הגלומות במושג הז'בוטינסקאי 'הדר , ' שמידת האכזריות אינה אלא טפילה להן : 1509 ' תורת המוסף קובעת לו לאדם את היחס אל הטוב ואל הרע , מה שהוא חייב לעשות ומה אסור לו לעשות . היא מקיפה שטחים רבים בחיי האדם : את היחסים בינו לבין עצמו , את היחסים בינו לבין זולתו ואת היחסים בינו לבין הכלל . היא מחנכת את האדם להעדיף את הטוב על כל גורם אחר . לפי תורת המוסר על האדם לשאוף במחשבה ובמעשה אל הטוב ולהילחם ברע . מהו הטוב ומהו הרע , את זאת מנסה סיפרות המוסר הגדולה לפתור בדרכים שונות . תורת המוסר של תנועתנו מלמדת אותנו מהו הטוב ומהו הרע מנקודת מבט לאומית מדינית צבאית . טובתו של העם קודמת לטובתו של הפרט . היא כוללת ( 1509 הועתק ב'המדריו / ב ( תש"ג . 241—238 , ( מדוע לא יתקיפו שנית ו זאת תורת המילחמה' והערבים מבינים את התורה הזאת הרבה יותר מהיהודים , כפי שאפשר ללמוד גם מדברי ימי שתי השנים האחרונות . רק פעולות התקפה , שהצבא התחיל לערוד ממן האחרון , רק הן התחילו למגר את כוח הכנופיות הערביות ואת רוח הקרב שלהן , ויחד עם זאת להשליט דיכאון במחנה הערבי בכלל . ביטים שבהם התח הדפטיסטית של האדמיניסטראציה אכפה טאקטיקה פאסיבית גם על הצבא בניגוד לכול דוקטרינה צבאית — בימים ההם היתה יד הכנופיות על העליונה . אלה היו להן ימי הזוהר והניצחונות , מכיוון שהאיניציאטיבה היתה בידיהן , יכלו שבע מאות ערבים יחפים להעמיד בצל צבא מאורגן של עשרים אלף איש , דבר שלא יאמן לגבי כל צבא ההולך בדרכים צבאיות . מכיוון שהצבא לא התקיף ואפילו לא ערך התקפות גומלין , ניתנה לכנופיות האפשרות לתקוף כרצונן , להתנועע כטוב בעיניהן ולסגת אל בסיס מבוטח במנוחה שלמה ובכול רגע שרצו בכך ו והמפקדים הערמומיים של הכנופיות ידעו לנצל את האפשרויות האלה יפה יפה . כולנו זוכרים כמה עלוב היה הצבא הבריטי הנכבד בשנת , 1936 קאוקג'י העיז אפילו להתפאר בקול ענות גבורה שהוא עוד ישליך את האנגליזים לים . והיישוב ז היישוב המשיך בהגנה הפאסיבית , שבינתיים הפכה ליגאלית למחצה . אנשי הסוכנות היהודית מתפארים בגאפירים שלהם ואין איש שם על לב , שהמתנה הזאת שניתנה מהממ שלה ליישוב רק כבלה אותו יותר ויותר בכבלי הפאסיביות . הם משקיעים על ידה את היישוב יותר בבוץ ההגנה הפאסיבית , היינו — בהבלגה ובמפלה הכרוכה בה בהכרח . את חרפת ההבלגה גלל מעל היישוב הנוער הלאומי בחודשים האחרונים על אף מיעוט הכוחות שעמדו לפקודתו . לא רק הצלת הכבוד היתה כאן , גם ניצני התוצאות המעשיות כבר התחילו להיראות . מי שראה את פרצופי הערבים ב"יום הראשון השחור" וביום שלאחריו , יכול לתאר לעצמו איזה פחד נפל עליהם . כל הגבורה המחוצפת שלהם אשר במשך שנה וחצי דקרה את העיניים — נעלמה פתאום בבת אחת . ולא עוד , אלא שנתפרסם כרוז משותף של סוהרים יהודים וערבים הקורא לשלום . הנשים הערביות אשר הלכו אחרי מיטות ההרוגים , קיללו לא את היהודים שרצחו את בניהן ובעליהן , הן קיללו את המופתי בקול רם ובראש זווצות . הטירור הערבי ושותפו הנאמן — ההבלגה היהודית — יצרו בארץ מצב כזה שיהודי היה מוכרח להימנע מתנועה ומעבודה מפני שהמוות היה אורב בדרכים , בעוד שהערבי היה יכול ללכת לכול מקום שרצה ולעסוק בכול עבודה הטובה בעיניו , אפילו בסביבה יהודית טהורה . ככה סבלו חיי הכלכלה של היהודים , בעוד שהערבים המשיכו את חייהם הנורמאליים ואת עבודותיהם הרגילות . והנה פיתאום התחילו הערבים להרגיש שהדרכים בארץ הן בחזקת סכנה גם בשבילם ולא לכול מקום הם יכולים ללכת . הם התחילו לראות שפעולות הגבורה של הטירוריסטים שלהם מסכנות גם את חיי בניהם ואחיהם . באמצע הרחוב ולעין השמש . אין להתפלא על שצמחה ביניהם נטייה להשלים עם היהודים . זאת היתה תוצאה של התקפת הגומלין שערך הנוער הלאומי , כמו שהפסקת העלייה היתה תוצאה מהתקפת הערבים . אין גם להטיל ספק בזה שהפעילות המיוחדת של הצבא בזמן האחרון יש לנו הלק בר :, הדפטיסטים של הממשלה התחילו לחשוש , שאם הבריטים לא יעקרו את הטירור הערבי משרשו על ידי התקפת גומלין כנגדו — יעשו זאת היהודים , מה שאיננו עשוי להועיל הרבה לשמה של בריטניה בעולם ולשילטונה בארץ . מעטות היו הפעולות שהספקנו לעשותן , אבל די בהן ובהש תלשלות תוצאותיהן כדי להוקיע את אפסות ההגנה הפאסיבית , שעדיין רוב היישוב דבק בה , ולהוכיח , כי לו היתה לנו אפשרות להמשיך את פעולותינו בתוקף הרצוי , היינו יכולים לא רק לשים קץ לטירור הערבי , אלא גם להכריע את הפו ליטיקה הארץ ישראלית לטובת השאיפות הלאומיות ' . במאמרו זה ביסס המפקד הירושלמי של אצ '' ל , דויד רזיאל , הסמוך אצל מקורות היהדות ואצל הסיפרות הצבאית ואצל הסיפרות הפילוסופית , את התיסה , שאם בחר היישוב בציון בחייבו , אין לו ברירה אלא להגיב . במאמרו המגובש ניסח תלמיד של קלאוסוויץ את ההבחנה המובהקת שבין הגנה פאסיבית לבין אקטיבית מבחינת שיטת המילחמה , בלא לערבב את דיונו במושגים פסבדוהיסטוריים על גלות ומולדת . בדבריו על ההכרעה הפוליטית לטובת השאיפות הלאומיות של העם היהודי לא נטה להיסטוריוסופיה , אלא פסק פסק על פי מהלך ההיסטוריה האקטואלית באירופה : 'בעמדתו האומללה של היישוב אשם הדיפטיסם של אנשי השמאל , ' וכך קיבלו הדברים אף ממד היסטורי אידיאולוגי .
|
|