|
|
עמוד:12b
שהתגבשו סביב נושאים מסויימים , כשכל סוגה מאופיינת במערכת סגורה ונוקשה למדי של כללים , במוטיבים קבועים שצפויים בה , בדרכי ביטוי מקובלות ואפילו בניבים לשוניים מסויימים שאימצה לעצמה . בצד הצורות הקלאסיות של השירים שווי - החרוז התרבו בה גם הצורות המטרופיות של " שירי - האיער " . ' להלכה ולמעשה כבר שלטה בשירה הערבית ההשקפה הדואליסטית שהבדילה בין התוכן כגופו של השיר לבין עיצובו בלשון כלבושו המקושט . כבר רווחה התפישה שהבדילה בין " עניין " הדיבור השירי לבין " תמלילו " . עם התפתחות סגנון השירה " החדש והמפליא " - סגנון הבדיע - הגיעה לשיאה גם הנטייה לאסתטיקה אורנמנטאלית והקשב , הן של יוצרי השירה והן של קהל היעד שלה , היה נתון בעיקר לקישוטיה . בכל אלה - בתכניה , בדרכי הבעתה ובחוקי הפואטיקה שלה - הולכת שירת החול העברית בספרד בעקבות השירה הערבית . כבר במחצית הראשונה של המאה האחת - עשרה , שניים שלשה דורות לאחר התחלותיה המהוססות , היא הגיעה להישגים שמכל בחינה חשובה לא נפלו מהישגיהם של גדולי המשוררים הערבים . שיררנ החוי - הישון , הסוגות והנושאים משוררי ספרד ופייטניה דחו את לשונם הקשה והסתומה של הפייטנים הקדומים וההולכים בעקבותיהם . הם אימצו את לשון המקרא בטהרתה , כנתינתה במקור המקודש העתיק , ללא שינויים בולטים - אף שלא נמנעו מהרחבת תחומיה בדרכים שונות , ככל שצרכי הביטוי החדשים חייבו זאת . ב " ספר העיונים והדיונים " ( עמ ' 202 והלאה ) נתן משה אבן עזרא ביטוי קיצוני להשקפה שרק בנאמנות מוחלטת ללשון המקרא תושג הצחות הנכספת של שירה צלולה ומדוייקת . הוא אף מטיף להימנע " מן הדיבור המעורפל " , לברוח מן הלשון הגסה ולרחוק מן הביטויים המחרים . " תהא לשונך פשוטה לא צריכה פירוש ומובנה לא זקוק לדרוש " , הוא מפציר במשורר המתחיל , שכן צודקים האומרים ש " הטוב בשירים מה שיחידי - הסגולה מרוצים ממנו ובני העם ( הפשוטים ) מבינים אותו " ( שם , עמ ' 54 ו - 55 ו ) . בגמישות מפתיעה וכמעט בלי משברים הסתגלה " לשון הקודש " עתיקת הימים ליעדה החדש . עד מהרה למדו המשוררים לחבר בה במשקל ובתרח שירים על כמעט כל הנושאים שאיפיינו את הסוגות השונות של השירה הערבית . כמתחייב מתלותם בחסדי פטרונים עשירים הירבו לכתוב
|
|