|
|
עמוד:12
שונים , על השכבות של המקורות התלמודיים , על חילופי הזמנים שהטביעו את חותמם עליהם ועל התהליכים שחלו בהלכה עד להתגבשותה . גם הכתבים החיצוניים תורמים את חלקם להבנת השתלשלותה של ההלכה . בספרות הכיתתית והנכרית , ההלניסטית והרומית , משוקעים מנהגים ונהגים המתוארים כאורחות חיים של היהודים , מהם התואמים את מסורת ישראל ומהם הסוטים ממנה ונוגדים את ההלכה המקובלת . אין צריך לומר , שלא מפיהם ולא מפי כתבם אנו חיים . המגמות הזרות , הפולמוסיות והאפולוגטיות שבהן , מקפחות את האמת ומטפחות , מדעת ושלא מדעת , טעויות וסילופים . ויש לנהוג זהירות יתרה בבואנו להסיק דברי תורה ממקורות אלה . מכל מקום , אין לפסלם באופן מוחלט . יש לבחון את זיקתם למסורת האומה , ולהבדיל בין גופי תורה המובאים בכתביהם , שיסודם במסורת יהודית מקורית , לבין הסטיות העיוניות וההלכתיות המצויות בהם , במתכוון או בהיסח הדעת . הכתבים החיצוניים משקפים לעתים מציאות היסטורית קדומה או תפיסה רוחנית אלטרנאטיבית , ומייצגים הלכות ועיקרי חיים ששינו את צורתם , ברבות הימים , במקצת או בהרבה , על פי רצון חכמים או בלעדיהם . שהרי כיתות מתהוות אינן באות תמיד לחדש . אדרבא , לפעמים הן שומרות על הנהגים הקדומים . מתוך התנגדות לחידושים , שהן רואות בהם משום סטייה מן המקורות , הן מתארגנות כחברות סגורות וקובעות את אורח חייהן בהתאם למסורת העתיקה השמורה בידן . כך ניתנת לנו לעתים האפשרות ללמוד גם בעזרת הספרות החיצונית על תולדותיה של ההלכה הקדומה . ממקורות תלמודיים וחיצוניים אנו למדים על שמירה קפדנית על קיום המצוות בתקופת בית שני . ההתחדשות הדתית עם כריתת האמנה בימי עזרא ונחמיה והתחזקותם של שלומי אמוני ישראל עם מרד החשמונאים , הגבירו את נאמנותם של יהודי בית שני לדתם ואת מסירותם לקיום מצוותיה . גם הניסוחים הכוללניים , הסתמיים , של האזהרות במקרא שימשו מניעים להרחבת היקף האיסורים ולהשוואת המידות לחומרא . אכן ההלכה הראשונה , כפי שהיא באה לידי ביטוי במקורות מאותם הימים , הן הפרושיים והן הכיתתיים , מצטיינת בחומרתה . כך , למשל , בני הדורות הראשונים אסרו על עצמם לעשות בשבת כל עבודה שאפשר היה לכללה , לפי דעתם , במושג מלאכה , כדי להימנע מלעבור על איסור "לא תעשה כל מלאכה . " אלא שעם התפתחותם של מרכזי התורה והתפשטותו של מדרש ההלכה בבתי האולפנא , החלו עיונים ובירורים להגדרתם של המונחים והאזהרות שבתורה . בעקבותיהם הבחינו חכמים בין סוגי המלאכות השונות , הוכנסו קטיגוריות ברורות , הוגדרו העבודות המכונות אבות מלאכה , תולדות ואיסורי שבות , ונקבעו כללים מגבילים לחיוב עונש מיתה על מחללי שבת ועבריינים אחרים . הגדרות אלה הביאו לצמצום היקף האיסורים שחייבים עליהם מיתה , תהליך התואם את המגמה הרווחת בתורת חז"ל : צמצום עונש מיתה בידי בית דין כמעט עד לביטולו . בין הדברים הנוספים המציינים את ההלכה הראשונה הוא : היותה מעוגנת בתפיסה המשפטית , הרואה את המעשה כיסוד המכריע בשקלול זכויותיו וחובותיו של האדם — " הכל לפי רוב המעשה . " ואילו בהלכה המאוחרת גדל והולך תפקידה של הכוונה כגורם קובע בהתייחסות למכלול פעולותיו , התנהגותו וחיוביו של האדם . כיוצא בו טרם קבעה ההלכה הקדומה נורמות ושיעורים אחידים למערכת ההלכתית המשפטית . מוסדות העדה ובתי הדין הכריעו בשאלות שהובאו לפניהם בהתחשב בנסיבות המיוחדות של כל בעיה , ומתוך הבחנה , דיפרנציאציה , התייחסות אינדיבידואלית , לכל מקרה ולכל ספק . אולם בהלכה המאוחרת בולטת מגמת הסטאנדארטיזאציה , המגמה
|
|