הרומנטיקה האירופית והספרות העברית

עמוד:59

הרומנטיקה האירופית והספרות העברית מנחם ברינקר הרומנטיקה האירופית רחוקה מלהיות תנועה אחידה , אפילו בתחום המצומצם של הספרות והאמנות . עד היום נטושים בין החוקרים ויכוחים עזים על מאפייניה העיקריים . חוקרים אחדים ( כגון ארתור לאבג'וי ופריץ שטריך ) מציעים לראות ב'רומנטי , ' בעיקר בניגודו ל'קלאסי , ' קו אופייני לסוג ספרות ואמנות החוזר בתקופות שונות ובמרחבים תרבותיים שונים , ולאו דווקא לתקופה בתולדות המחשבה והאמנות . הם ואחרים עומדים על כך שההבדלים בין ה'רומנטיקות' השונות , למשל , הגרמנית והצרפתית , גדולים ומכריעים מן המשותף להן : הרומנטיקנים הגרמניים , כמו פיכטה , טיפחו את הלאומיות ההיסטורית האתנית–לשונית כלאומיות 'אורגנית , ' שללו את מושג הלאומיות הטריטוריאלית החדש שעלה במהפכה הצרפתית וראו בו תפיסה 'מכאנית . ' רובם , כמו ברנטאנו , האמאן , נובאליס ופרידריך שלגל , העריצו את ימי הביניים ואת הרוח הדתית שפיעמה בהם , שעה שמרבית הרומנטיקנים הצרפתיים – מלאמרטין ועד ויקטור הוגו – קיבלו בברכה את תוצאות המהפכה וראו דווקא בהן סיכוי ליצירת חברה אורגנית יותר , החזיקו בהשקפות חילוניות , ושללו את השיבה לחיק הכנסייה הקתולית ואת הריאקציה הדתית בכלל . לעומת אלה ואלה גם יחד , הרומנטיקנים האנגליים נפלגו ביחסם לעידן החדש בין שוללי מהפכה שמרניים כאדמונד ברק , וורדסוורת וקולרידג , ' לשוחרי חירות קוסמופוליטיים , כביירון ושלי , שבירכו עליה . כחסידיהם האמריקניים ( אמרסון , למשל , ( הם החזיקו לרוב בהשקפות פנתיאיסטיות שטיפחו רגישויות רליגיוזיות הרחק מן הדת הממוסדת , שאליה התייחסו ללא סימפטיה יתרה . לעתים נראה כי מה שמגשר על פני ההבדלים האלה הוא השפה הדומה , שכן הניגוד מכאני / אורגני , כמו גם הניגוד קונוונציונלי / טבעי , חוזר ומופיע אצל כל המחברים הרומנטיקנים בכל דיוניהם ובעיקר באלה שהוקדשו לספרות ואמנות . ואמנם בתחומי הספרות והאמנות , לרבות הפילוסופיה של האמנות וביקורת הספרות והאמנות , קל יותר לאפיין את מה שמאחד את התנועה הרומנטית כתנועה כלל אירופית . ראשית , הרי זו עצם העמדה המרוממת אמנות וספרות ומעמידה אותן בראש ההייררכיה של הפעילויות האנושיות : מעל הפעילויות הטכניות והשימושיות , מעל המדע התיאורטי ה"מפרק" את ההוויה לגורמיה , ולעתים קרובות גם מעל הפילוסופיה והפעילות החברתית והמוסרית . הבסיס העיוני לרימום או לפיאור הזה של הפעילות האסתטית מעל לכל הפעילויות האחרות – שלא היה לו תקדים בהגות המערב – נעוץ בהכרה המשותפת לכל הרומנטיקנים שהדמיון – ולא האינטלקט – הוא כוח הנפש הנעלה ביותר של האדם . לגישתם , השכל החוקר הפעיל במדע המודרני , המופשט והניסויי גם יחד , ואפילו ה'תבונה' הפילוסופית , אינם מסוגלים לתפוס את אחדות ההוויה , את מה שמאחד את כל היש . גרוע מזה , הם מרחיקים את האדם ממנה . רק המשורר , המלחין , או אמנים יוצרים אחרים , יכולים להשיב לאדם את החוויה של אחדות ההוויה ואת הרגש של התמזגות בה "ללא חציצה שכלתנית . " מן הנושא הגדול והמרכזי הזה של הרומנטיקה משתלשל הרבה מן היתר : הדגשת ה : רבה שבין המשורר למיסטיקאי האופיינית לכמה מן הרומנטיקנים , ההחשבה של הלא–מודע כמקור לאינטואיציות שההכרה השכלתנית אינה מסוגלת להעלותן – ובאופן כללי יותר , העמדת האינטואיציה בצד השכל או לעומתו ככושר נפרד של הכרה , הציפייה מן האמנות והשירה שימלאו את התפקיד שבעבר מילאה הדת , ההחשבה של החלום וההזיה כחלק מהותי של החיים המנטליים של בני האדם המשפיע על התנהגותם , החיפוש הקדחתני אחר מפגשים לא–אמצעיים , ישירים , עם הטבע או עם הזולת האנושי , הקודמים לכל הכרה שכלית והנעלים עליה , ההנגדה של הטבעי והתרבותי כשהראשון נתפס כמיוחס יותר לא רק בהיותו אוניברסלי יותר אלא גם בהיותו ' אותנטי' יותר , הפולחן של ה'אותנטי , ' ושל המקורי והראשוני והרגישות הקיצונית המזהה כל קונוונציה תרבותית או אמנותית עם זיוף וסילוף של דבר מה 'אמיתי' יותר , ולבסוף , החיפוש בתוך כל יצירת אמנות או ספרות אחר הביטוי המקורי המיוחד לאותה יצירה או לאותו יוצר : 'החוקיות הפנימית' של היצירה או 'כתב–היד של המשורר . ' ההוגים הרומנטיים גיבשו מושג חדש של אינדיווידואל – ' יחידיות' – שלא ניתן להכרה מלאה באמצעות קטגוריות כלליות בהיותן מופשטות . את היחידיות – יצירת אמנות , סגנון , תקופה , דת , אדם או עם – תופסים בהשראה מיוחדת , מעבר לשימוש במושגים אוניברסליים . מדעי הטבע דוחים כמובן מושג זה , אך במדעי התרבות ואף בחקר ההיסטוריה הוא אומץ בהתלהבות בידי רבים . בביקורת הספרות והאמנות נחלה הרומנטיקה את גדול ניצחונותיה , שכן הערך האסתטי של המקוריות ( במשמעות החזקה של סגנון חד–פעמי ) כמו גם הערך של האחדות האורגנית בין חלקי היצירה , שני ערכים שהרומנטיקה העלתה על נס , נעשו כה מושרשים בדיונים על ספרות ואמנות עד שהם נראים כערכים נצחיים של האסתטיקה והביקורת . אין צורך להיות רומנטיקנים כדי לדגול בהם ולאחר שנכנסו למילון הביקורתי הכללי מוצאים אותם בכל מקום ובכל טקסט קדום ממש כפי שאת הערך האתי–הפוליטי של

לעמוד קודם  |  לעמוד הבא