3. אמנון רז–קרקוצקין:

עמוד:509

הפרדת הדת מהמדינה , ההיבט השני של שאלת הגדרתה של ישראל , נמצא בעייתי ולא מספק . סמלים ממחישי אידיאולוגיה סמליה של המדינה ותפיסתה העצמית ממחישים ממדים אלה של האידיאולוגיה העומדת מאחוריה . הם מסמנים את המדינה כמהלך של גאולה מתמשכת , ומרחיקים באופן מתמיד את הערבים מתחום השייכות , הרחקה ונישול שהם חלק בלתי נפרד מכינונה של האומה , ומהגדרתה של ישראל מדינה יהודית ודמוקרטית . לא רק שהערבים אינם נכללים בחזון הגאולה של המדינה , אלא שחזון זה מופנה במפורש נגדם . תהליך כינונה של המדינה כמדינה יהודית מבוסס על הצגתם כאויב , על תביעה בלתי פוסקת שיגלו נאמנות לא רק למדינה אלא גם לאידיאולוגיה שלה , ועל עידודה של מדיניות שנועדה במפורש להגביל אותם ושמונעת את התפתחותם . מטרתה המפורשת היא יישום ייעודיו של העם היהודי , והמטרה הלא המפורשת היא למנוע את גידולם , את פריחתם ואת אפשרות שגשוגם . זה איננו תוצר לוואי או תוצאה של מדיניות כושלת , כפי שטוענים חלק משגרירי הנוסחה "יהודית ודמוקרטית . " אלה אינם מתעלמים מהאפליה רבת השנים של הערבים בישראל , אבל רואים זאת כפועל יוצא של מדיניות , ולא כעניין של מהות . אלא שתהליך ההרחקה והנישול – גם אם מתוך שימור של אפשרות הקיום והתפתחות מסוימת – מובנים לתוך המשטר של המדינה ונגזרים מתוך ראייתה העצמית כ"מדינתו של העם היהודי . " הדבר בא לידי ביטוי במערכת הכפולה של המשטר בישראל : מוסדות המדינה , מכאן , ומוסדות "העם היהודי , " הסוכנות היהודית וההסתדרות הציונית , מכאן . בעוד מוסדות המדינה כפופים לכאורה לעקרונות השוויון בין האזרחים ( אף שבפועל המצב שונה לחלוטין , ( הרי מוסדות העם היהודי שנועדים במפורש לדאוג רק לאינטרסים של היהודים זוכים למעמד משפטי מיוחד , המבטיח את פעולתם למען יהודים בלבד . היחסים בין המדינה לבין הקרן הקיימת לישראל הם הדוגמה המובהקת למבנה מסוג זה . עצם מציאות זו מבטלת את ההתייחסות אל המדינה כ"דמוקרטיה" ומנציחה אי שוויון מבני . במסגרת זו ערבי לא יכול אפילו לרכוש אדמה שבעבר השתייכה למשפחתו והופקעה לצורכי מדיניות הייהוד . למבנה זה יש השלכות בכל תחומי הקיום המגדירים אזרחות במדינה דמוקרטית–ליברלית . אבל גם בתחום המוגבל שנותר לאזרחות במסגרת זו נתונים הערבים למערכת שיטתית המנשלת אותם מזכויותיהם ומונעת כל אפשרות לשוויון ממשי . מלבד נישולם של הערבים מרוב אדמותיהם , נישול הנמשך גם היום , ממשיכה הגדרת המדינה ומטרותיה ליצור אפליה שיטתית נגד ערבים בכל תחומי החיים : חינוך , בינוי , תעסוקה ועוד . כפרים ערביים רבים נותרו "בלתי מוכרים" והם חסרי שירותים מינימליים שאותם מספקת כל מדינה מודרנית . חלק מהם בקרבת מקום לכפרם המקורי , המיושב ביהודים ( כמו הכפר עין חוד , שתושביו משקיפים על כפרם שהפך לכפר אמנים . ( מאז הקמתה של המדינה לא נבנה אף לא ישוב ערבי אחד , למעט יישובים לבדווים בנגב , שמטרת הקמתם המפורשת היתה להרחיק את הבדווים מאדמותיהם אל גטאות שאין בהם שירותים בסיסיים ; המדינה ממשיכה במדיניות של הריסת בתים , בלי שתאפשר פיתוח חוקי ; מערכת החינוך נתונה עדיין תחת פיקוח של כוחות הביטחון , ומונעת כל אפשרות לביטוי של הזהות הלאומית הערבית והפלסטינית . סיור קצר בין יישובי הבדווים בנגב אמור לעורר שאלות על עצם הגדרתה של המדינה מדינה דמוקרטית . לא רק שהמצב הזה אינו משתנה לטובה , אלא שבשנים האחרונות אף מחריפה מדיניות זו , כאשר למדיניות ההפקעה והנישול מתלווה חקיקה גזענית כמו זו אשר מונעת זכות אזרחות מבני זוג פלסטיניים של אזרחים ישראליים . אי אפשר להציג היבטים אלה כפועל יוצא של מדיניות , בפרט כאשר אין מאבק ממשי נגד מדיניות זו . בלאו הכי , מעצם הטענה של מגיני הגדרתה של ישראל מדינה לאומית ודמוקרטית , שלפיה מדובר ב"אפליה רבת שנים שיש לשנותה , " עולה שהדיבור על מדינה יהודית ודמוקרטית אינו מתייחס אל המדינה הריאלית , אלא אל חזון של מדינה כזו , וזה עניין שונה לחלוטין . לכן יהיה פשטני לסכם את מעמד הפלסטינים אזרחי ישראל כמיעוט לאומי המופלה לרעה , בדומה למצב במקומות אחרים . זו איננה אפליה , אלא מסגרת שבלעדיה לא ניתן לדון בישראל ובישראליות . ומבחינה זו גם אין הבדל בין ימין לשמאל . זאת אפילו אם אין מעלים לדיון את זכויותיהם של הפליטים שעל אדמותיהם קמה המדינה , שאלה שפתרונה סבוך . השיח הדמוגרפי המלווה את המדינה אין דבר הממחיש את גבולות הדמוקרטיה כמו השיח הדמוגרפי המלווה את המדינה ואת הגדרתה . הדיון הדמוגרפי , הגזעני במהותו , הוא נדבך מרכזי בעיצוב השיח הפוליטי הישראלי , והוא ממחיש את גבולות האזרחות של הערבים . השיח הדמוגרפי מועלה דווקא בידי התומכים בהקמת מדינה פלסטינית לצד ישראל , צעד שהוא מוצדק לשם אבטחת הרוב היהודי היציב של המדינה . כך עצם הדיון על הנוסחה "מדינה יהודית ודמוקרטית" לא רק שהוא שולל מהערבים את השותפות המינימלית הנדרשת למציאות דמוקרטית – הוא אף מגדיר אותם מראש אויב ואיום , ובסופו של דבר מחזק את תומכי

לעמוד קודם  |  לעמוד הבא