|
|
עמוד:8
הזדמנות מסר הפוך, על צדקת הדרך של הערבים אל מול דורסנותם של הציונים והאמריקנים, שמבחינתו חד הם. לא ברור איך, אבל לימים יתברר שהקול הבודד הזה, חלחל ועשה את שלו. התחנה השנייה שלי במפגש מכאיב וחריף עם זהותי היתה במלחמת יום הכיפורים בשנת ,1973 כאשר התחלתי את דרכי בבית הספר התיכון עירוני אי בחיפה, בית ספר יהודי שכלל כיתה ערבית בה למדתי. במלחמה הזאת נהרג מועין חלבי, קרוב משפחה שלי, אדם שהערצתי. מועין היה שחקן כדורגל מבריק, וכילד קטן ניסיתי לחקות אותו ושאפתי להידמות לו. עברו אז ימים רבים בלי שנדע מה עלה בגורלו של מועין, עד שהגיעה הבשורה המרה. הכאב היה רב, אבל הזעם והשנאה לערבים גאו מסביב. אני, להבדיל משנת ,1967 נשארתי עם כאבי, אבל לא התחברתי לזעם ולשנאה, אולי כבר אז החלו לבצבץ בתודעתי ספקות לגבי מי הוא הכובש ומי הוא הנכבש, מי הצודק ומי לא. תודעה זו הלכה והתעצבה כנראה בשנים האלה, בבית הספר התיכון היהודי הלא שוויוני ואף העוין, ובנתה לא במעט את זהותי הערבית. אבל תודעה זאת נטמנה היטב פנימה בתוכי, כי באותה עת התרכזתי בהישגים לימודיים ובשמירה על תדמית התלמיד הטוב, למרות שבתוכי קיננה לא אחת קנאה באלה שהיה להם אומץ לאתגר את הממסד המאיים. אני זוכר איך קינאתי ואף הערצתי שני תלמידים מחיפה )אחד מהם בן של פליטים מכפר ברעם( שהעזו להתווכח עם המורה בשיעורי אזרחות על נושאים פוליטיים. או כיצד עודדתי בשקט, את אלה שעמדו בראש המחנה בקטטה שהתפרצה כל אימת שפוצץ משחק כדורגל או כדורסל עם כיתה יהודית מקבילה. כשסיימתי את התיכון נקראתי להתייצב בלשכת הגיוס, היה ברור לי שאינני רוצה להתגייס לצבא. וכך אמנם היה. אני והממונים בלשכה שיחקנו איש איש את תפקידו וקיבלתי פטור מהשירות הצבאי בגלל סעיף פסיכיאטרי, כמו רבים וטובים מצעירי הדרוזים שחייבים להתנהג לפעמים כמו האנוסים ההם בספרד כדי לשרוד. לאחר קבלת הפטור מהצבא פניתי ללימודים באוניברסיטת חיפה ובד בבד התחלתי לעבוד במתנס" בכפר דלית אל-כרמל, בתפקיד מנהל אגף נוער. בשני המקומות המשכתי
|
|