|
|
עמוד:10
ילדים . הישגי המדינה בחמישים ושבע שנים האחרונות נראים לי מדהימים על פי כל אמת מידה אובייקטיבית . כשמדברים על ההיסטוריה הלאומית המודרנית במונחים של נסים , ןה עדיין מדבר אלי . הבעיה היא בכך שהרעיון הציוני והרעיון הסביבתי יוצאים מן ההקשר התיאורטי אל עולם המעשה , הם עלולים להתנגש , למשל בוועדת תכנון או בוויכוח מסביב לתקן פליטה חדש . אני בפירוש דוחה את הגישה הטוענת כי שתי אידיאולוגיות אלה אינן יכולות לדור בכפיפה אחת ובמדינה אחת . יחד עם זאת אני מסכים כי טרם נמצא שיווי המשקל והבסיס לדו קיום בריא ביניהן . הספר הזה מהווה , במידה מסוימת , ניסיון אישי להגיע להרמוניה בין שתי הגישות , או לפחות להבנה יותר מעמיקה של הפערים שנוצרים ביניהן . מבחינה זאת , הכתיבה הייתה חוויה מעודדת . אם יש דבר משותף בין ציונים וירוקים היא אופטימיות בסיסית ואמונה כי אנשים יכולים להתעשת ולשפר את העולם . כאמור , אני אינני היסטוריון מקצועי . לשיטתי , מעמד חובבני זה הוא גורם משחרר ולא גורע . לעיתים ספרי היסטוריה הם כבדים וקשים לקריאה , במיוחד כשמדובר בספר ארוך וצפוף . היה לי חשוב כי ההיסטוריה הסביבתית של ישראל תהיה נגישה וקולחת - וככל שניתן , שיהיה "כף" לקורא . בסך הכול אני מעדיף אנקדוטה להמחיש נקודה , על פני פרשנות מלומדת או ניתוחים סטטיסטיים . אני מודע כי יש קו דק בין רכילות לבין היבטים אנושיים רלוונטים , ואכן פה ושם הפעלתי צנזורה וויתרתי על מספר פרטים עסיסיים שלא הוסיפו לנרטיב כולו . לפצות על הסגנון הפופולארי וההיקף הכרונולוגי והמהותי הרחב , לא נלחמתי נגד נטיותיו של המשפטן שבי להפריז באסמכתאות והערות שוליים . הספר גם משקף את הסתייגויותי מהיסטוריה פוסט ציונית רוויזיוניסטית שמתלהבת כל כך מהשחרה צינית של מיתוסי העבר . העולם , בעיני , מלא בגיבורים . יש ריכוז גבוה במיוחד של אלה בקרב אנשי סביבה והייתה לי פריבילגיה להכיר מספר גדול מהם באופן אישי . חבר טוב שלי ציין בחיוך לאחר קריאת הטיוטה הראשונית , שעלי להיזהר מהגיוגרפיה - קרי "מדע של קדושים . " קלטתי את העניין וניסיתי להנמיך את ההערכה הזו , אם כי אני לא מצטער שלא תמיד הצלחתי . לאור המקום המועט לפדופילים ביוגרפים , סבורני כי בדרך כלל דווקא מתאים להדגיש את האספקטים החיוביים . כמו שהתנועה הסביבתית יכולה ללמוד קצת יותר ענווה ופחות התנשאות , היא גם יכולה ללמוד להיות קצת יותר קולגיאלית ופחות ביקורתית . אני מקווה כי ספר זה יתרום לתרבות הפרגון ואשמח אם כתגובה לנימה החיובית מישהו יכתוב תגובה רוויזיוניסטית . כמה מילים על צורת הכתיבה . לדעתי , ספרי היסטוריה שייכים לאלה הכתובים בגוף שלישי . בהקשר הנוכחי ניסיתי שלא לצאת מנוהל זה , אם כי במקרים רבים כתבתי דברים על פי ידיעה אישית , במיוחד בפרק 11 ותיאור הקמת 'אדם טבע ודין . ' כמנהל ה"מייסד" הראשון ולאחר מכן יושב ראש של הארגון , היה זה טבעי להישען על זיכרון ורושם אישיים . חברים בקרב המייסדים אמרו כי זה מאולץ קצת להוציא את עצמי מן הטקסט ואולי צדקו בכך . על כל פנים , המעבר
|
|