|
|
עמוד:34
גורם זר כלשהו , לא ערבי . עם זאת היה ברור אז , כי אץ סיכוי רב שמישהו יקבל קו כזה , ומשום כך נמנעו ראשי התנועה הציונית מהעלאת השאלה באותם ימים . העדים הציונים המרכזיים שהופיעו לפני ועדת החקירה של האו"ם — וייצמן , בן גוריון ושרתוק — נמנעו בעדותם מדיון יזום וישיר בשאלת עתידה של ירושלים . חלוקה בין היהודים ובין גורם בין לאומי היוזמה באה מן הוועדה עצמה . כאשר נשאל בן גוריון של לדעתו בשאלת ירושלים , ניסה לחמוק מתשובה ישירה והחל לדון בחלוקה תפקודית _א _^ _ ישראל כולה למקומות קדושים , שיישארו בפיקוח בין לאומי , ומקומות שאינם קדושים , שאפשר לחלקם בין היהודים ובין הערבים . בתשובתו הובלעה אפוא האפשרות , שירושלים המערבית תוכלל בריבונותה של המדינה היהודית , ואילו מזרחה יהיה שטח בין לאומי . ריכוז כל המקומות הקדושים כמזרח העיר והתרכזות האוכלוסיה היהודית בעיר המערבית , שאין בה מקומות קדושים ויש בה רוב יהודי ברור — כל אלה התאימו לגישה של ההנהגה הציונית . אם היתה תקווה שחברי הוועדה הבין לאומית יקבלו רעיון זה , היא התבדתה ; עד מהרה התברר , שחברי הוועדה , אף תומכי החלוקה שביניהם , אינם יכולים להסכים לריבונות יהודית בירושלים , ואפילו לא בחלק מן העיר . השעה דחקה והרצון במדינה יהודית , כמעט בכל מחיר , הכתיב ויתור גם על שלטון יהודי במערבה של ירושלים ( על שלטון יהודי במזרחה ויתרה ההנהגה , כאמור , כבר בשנות השלושים . ( סימנים לכך אפשר למצוא כבר באוגוסט 1947 בדברי שרתוק במושב של הוועד הפועל הציוני שהתכנס בציריך . הוא ליווה את דיוני הסיכום של ועדת האו"ם בז'נווה , ומשם יצא לציריך ואמר למתכנסים שם : ... ' הכניסה הזאת שלנו , לאו"ם , באותה בדידות בה נכנסנו ובאותו מעט הכוח שהיא מבטאת בשבילנו , מחייבת אותנו להסתכלות רצינית ומפוכחת ואכזרית כלפי עצמנו , וכלפי העולם בהעריכנו אותו . ' קיץ : 1948 המתווך מטעם _האו"ם , פולקה ברנדוט , מסייר ברחובות ירושלים עם ולטר איתן , מאנשי המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית ומשרד החוץ הישראלי
|
|