|
|
עמוד:374
מקונן גרינברג בביטויים חריפים מאוד על קלון הגלות שמצא בירושלים , ומדמה אותה לגווייה מנותחת שראשה הותז ובמקומו חובר מסגד אל צווארה . את היהודים המתגוררים בה הוא מתאר כעכברים המכרסמים פת קיבר בחוריהם , שותים מים מבורות , ושכניהם הערבים מתבוננים בהם בבוז מתוך ענני האופיום שהם מעשנים . מה יעשו , אפוא , אנשי ' צבא העבודה על חוף ים התיכון , ' כלומר קבוצות החלוצים הבאים לבנות את ארץ ישראלי באין להם סיכוי לגאול את ירושלים מחורבנה ומניוונה יקימו להם את ירושלים של מטה החדשה — בעמק יזרעאל . זהו הפתרון שגרינברג מציע בסיומה של הפואמה , בשעה שהוא מציב את ירושלים — זו הנוכחית של מאה שערים ושל הכותל המערבי וזו הקדומה של בית המקדש — לעומת ירושלים החדשה הנבנית והולכת , בבחינת בית המקדש השלישי , 14 בקיבוצים ובמושבים של העמק : 'בונים שלישית את העיר מעבר חוצות המכאובים . ' רק בסיומו של אותו עשור , בהשפעתם של מאורעות תרפ"ט , שינה גרינברג את יחסו כלפי אנשי ירושלים , וקשר זרי תהילה ( בספרו 'אזור מגן ונאום בן הדם , ' תר"ץ ) לעמידת הגבורה של מגיניה . דווקא הקדושה והזקנה בערים הראתה , לדבריו , את כוחה מול בתה הצעירה וקלת הדעת , תל אביב . הראייה המפוצלת של ירושלים , כמקום של קדושה עילאית מזה ובמציאות פיסית עוינת ומגוונת מזה מאפיינת את רוב דברי השירה שכתבו עליה מתבוננים מבחו ץ משנות העשרים עד שנות הארבעים . אחת הדוגמאות המובהקות לכך היא יצירתו של יהודה קרני , שחיבר עשרות שירי ירושלים מאז בואו ארצה בימי העלייה השלישית . מצויות בהם מצד אחד הצהרות פיוטיות על הטוהר והשלמות , השקט והאור , ההתעלות המשיחית ותחושת הנוכחות האלוהית האופפים את העיר . מן הצד השני פזורים בהם תיאורים נטורליסטיים מחוספסים ונמוכים של יושביה היהודים והלא יהודים גם יחד : יד ערביה מגוידת התובעת גרוש מן המבקר במערת ירמיהו ; ערבי כרסתן הפורק סמרטוטים בלויים מעל חמורו ליד הכותל המערבי ; מי שופכין מצחינים הנשפכים ממרפסות מאה שערים . אלה ביטויים של תפיסה מקוטבת , נסערת , שהימשכותה אל הקצוות אינה מאפשרת להבחין במה שמשתרע שביניהם , כלומר במירקם האנושי המורכב של העיר המכיל יותר מאשר נביאים וקבצנים , ובמרחב הריאלי שלה המאוכלס לא רק במבנים מקודשים ובערימות סחי . אותה תבנית מקוטבת מתגלה , למשל , בשיר 'ירושלים' של יוכבד בת מרים , ( 1936 ) המפליג בשבחי ירושלים , עיר האור והחזון המלאה זכרונות קדומים קרובים ללב , אך מצייר אותה בעת ובעונה אחת כישות זרה ועוינת , עטופה צלילים של פעמוני מנזרים ומצוידת בחצי סהר מוסלמי הנדמה כחרבו של מתנקש . כך גם בשירו של שאול טשרניחובסקי ' ירושלים , קרית הגזית' , ( 1933 ) הכתוב כפנייה אל _העיר האשה , השבויה כביכול בידי זדים שצריחי מסגדיהם נעוצים בבשרה כמחטים ומגידים את דמה . מי ייתן — מייחל המשורר — ובמהרה תחזור העיר לרשותם של בניה החוקיים , והם יטהרו אותה מ'גךב הקודש , ' 14 הנ"ל , 'ירושלים של מטה , ' כל כתביו , א , ירושלים תשנ"א , עמי 15 . 68 הנ"ל , יאזור מגן ( ה _< _י , כל כתביו , ב , עמי 16 . 137 ראו : יהודה קרני , ימשירי ירושלים ( _תרפ"ב-תש"גןי , שירים , ב , ירושלים תשנ"ב , עמ' . 257-203 17 על קיטוב זה בשירי ירושלים של קרני , ראו : דן מירון , ימבוא , ' יהודה קרני , שירים , א , ירושלים תשנ"ב , עמ' עח-פב . 18 יוכבד בת מרים , 'ירושלים , ' שירים , תל אביב תשל"ב , עמ' . 176-175
|
|