|
|
עמוד:13
מעשה בית 13 נפגשנו לראשונה כשזיפתה את הגג של דירה, שבה התגוררה בשכונת קמדן, בלונדון . אחרי שנישאנו בבריטניה, מירה, בתור ישראלית, תמיד ניסתה לנווט אותנו בעדינות חזרה לארץ מולדתה — ישראל, אף שנמשכה לאפשרות של חיים אחרים בלונדון . בליבה תמיד הייתה כאן, בארץ הזאת, בשפה העברית . מבעד לזרם הדמעות התחדד קולה של מירה . "משמעות מושכת אותי . אבותיי שולחים לי מסרים שחיי יהיו בעלי משמעות אם אקשיב להם . יכולנו לגור בוויילס שבבריטניה, אבל אני יודעת שמשהו תמיד יחסר לי שם . ואולי הייתי משלמת מחיר לא ידוע . אבל לארץ שלי לא הייתה משמעות עבורך מההתחלה, אז איך אתה יכול לצפות להתקבל כאן בזרועות פתוחות ? רק רצית להימלט, לכל מקום שהוא . זאת לא דרך טובה להתחיל . היחס שלך לאדמה הוא היחס שלה כלפיך . " "שטויות ! זה לא קשור אליי . קוצים הם קוצים . האדמה תוקפת אותי ! " מירה כעסה עליי . "אתה סתם עוד בייבי בומר מפונק . למה ציפית ? שהאדמה תתהפך מולך כמו גור שמבקש ליטוף בבטן ? " הייתי כל כך נואש . זמן רב טיפחתי את החלום לשוב לקרקע כפיצוי על נטייתי להיסחף לכל רוח . הרגשתי שכך אכה שורש בקרקע . שאהיה כמו מכת ברק שקולטת האדמה מהשמיים . מעולם לא עלה בדעתי שאולי הקרקע לא תרצה בי . הקשת הססגונית שאחריה נהִיתי התהפכה עליי . צבעיה המרהיבים הפכו לסבך אפור . עליי להודות שאני רודף סדרתי אחר קשת בענן, לפעמים נפלתי לבור תוך כדי מרדף אחרי הקשתות, ולפעמים כבר הייתי בתוך הבור ולכן רדפתי אחרי הקשתות . הפעם תפסתי את הקשת בענן, אבל הצבעים שלה הפכו לאפרוריות לא נעימה . הייתי אמן בריחה מיומן : גדלתי בשנות החמישים בפרבר מוריק בצפון לונדון . פונקתי כמו תינוק שנעטף בשמיכת החינוך היהודי-בריטי . הייתי בורח לי לעולם פנימי צפוף מדי ומאוכלס בפנטזיות ובדמויות גדולות מהחיים . שקעתי בערמות של ספרים וביקומים מרובים, שהקיום הממשי היה רק אופציה אחת בהם . גם זהותי העצמית נדמתה רק לאפשרות מסוימת . הרי נאלצתי לחתום על הסכם עם המבוגרים — איתם כמובן לא יכולתי לדבר על הדברים . לא היה לי איש סוד, אז שתקתי ושיחקתי בכדור עם עצמי תחת הכוכבים, בעוד הילדים האחרים דיברו על ארסנל וטוטנהם .
|
|