|
|
עמוד:11
11 חכמה לשלמה ( רם 2020 : 141 ) , ואת חשיבות הבנת הממד ההיסטורי לשם ניתוח ההווה . כמו כן הושפעה כתיבתו של דשן גם מאנתרופולוגים מרכזיים בני התקופה כגון ויקטור טרנר ( 2004 [ 1969 ] ) , שהתמקד במרכזיות הטקסים בחייהן של קבוצות ובתפקיד הדינמי והעוצמתי של סמלים בהקשר זה, וקליפורד גירץ, שהתמקד במפגש של חברות מסורתיות ושל אנשים בעלי זיקה דתית עם תהליכי מודרניזציה ( גירץ 2007 [ 1968 ] ) . אבל דשן לא רק השתלב בזרמים תיאורטיים אלא גם הציע תרומות תיאורטיות חדשניות משלו . תרומה אחת היא טיפולוגיה של שינוי סמלי, הכוללת ארבעה מרכיבים : חיסול, יצירה, חילול וחידוש . אחת האבחנות החשובות של קליפורד גירץ, שמזוהה כקלסיקון של הגישה הפרשנית, הייתה שתיאוריה זו אינה יכולה להציב מבנים תיאורטיים מושלמים מדי, אלא צריכה להציג הכללות וטענות צמודות לנתונים האמפיריים . הבעיה היא שקשה מאוד ליצור עולם מושגים תיאורטי שמצד אחד, לא נגרר לאמפיריציזם, ומצד אחר, לא נגרר לתיאוריות שמרחפות גבוה מעל הנתונים . בקיצור, קשה מאוד ליצור תיאוריה פרשנית טובה ושימושית . דשן הציג טיפולוגיה כזו, שבה נעזרים אנתרופולוגים עד היום . תרומה שנייה של דשן היא תיאוריה של זהות . המאמר "לשאלת ההסתגרות העדתית של יוצאי דרום תוניסיה" מציג הסבר תיאורטי ייחודי הנוגע לזהות אתנית . דשן טוען שהנחקרים אינם ניתנים לסיווג כמי שנטמעו בכור ההיתוך או לחלופין כמי שמתנגדים לכל אקולטורציה בשם הנאמנות לתרבות שטיפחו במדינות המוצא שלהם . תחת זאת דשן מתאר את נחקריו כמי שנקטו עמדה מצבית המשתנה בהתאמה למקרה שעל הפרק . הם אינם מבקשים להכריע בין עמדה אוניברסלית של כלל ישראל לבין עמדה קהילתית- מקומית ובדלנית יותר, אלא יוצרים סינתזה ביניהן . האופן שבו דשן הגיע לניסוח תיאוריה שכזו מעיד, שוב, על ההשפעה העמוקה של מקס גלקמן על עבודתו . גלקמן היה מהחוקרים המזוהים ביותר עם
|
|